נשים, נשים, שק של נחשים: הבגידה הכפולה של אלה

כל פעם כשאני רואה מועצת שבט של אנטינג אנטינג בא לי להתקשר 106 לדווח על הפרה של התו הסגול. אפילו כשהם רק ארבעה, הם נראים כמו התקהלות שחייבים לפזר, אבל דחוף. אם אני לא מכלילה את אסי, שדווקא השתפר בפרקים האחרונים, ובטח שלא את קוז'י, שעם כמה שהוא גדול ככה הוא מדבר באוקטבות נמוכות, אבל חוץ מירדן ג'רבי, השאר פשוט עושות כאב ראש. ליטל, אלינה, אלה-איילון-דוגמנית-בינלאומית, שהראתה טוב מאד שהיא עדיין שייכת לשבט המוצא שלה, נפלו כמו דומינו ואכזבו אחת אחת.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אלינה הייתה פייבוריטית שלי בתחילת העונה - אשכרה חשבתי שהגיעה אישה אינטיליגנטית שתעמוד מנגד ותעשה מהלכים, אחת שתוכיח לצופים בבית שכל מה שאנחנו אומרות כבר שנים, נכון. חשבתי שהיא באה להוכיח שנשים הן חזקות, חכמות, עצמאיות, עם הומור עצמי ואומץ, וגם ליטל נראתה לי כמו מישהי ששמחת החיים והניסיון שצברה יקדמו אותה במשחק בצורה חיננית ומכובדת. אפילו אלה איילון נראתה בהתחלה כמו מישהי שברית נשית יכולה לשבת עליה טוב. אבל לא. ההתנהגות שלהן במשך 20 הימים האחרונים יכולה להיות מתוארת רק כעלובה.

מה שהכי כואב הוא שזה לא חייב להיות ככה, אבל פוטנציאל לא ממומש הוא בדיוק מה שהוא. לא ממומש. והמציאות היא שעל כל עשר נשים שהתפתחו והתחזקו, יש אלף שעדיין מתנהגות כאילו אנחנו חיים לפני מאה שנה, והייצוג הנשי בהישרדות באמת לא נותן לי כלום לעבוד איתו. לא יודעת, אולי הג'ונגל מחזיר אותן לוייב של שבט דב המערות - התוכנית הזאת גורמת לי לחשוש שההתקדמות שעשינו בשנים האחרונות היא עדיין בגדר חלום רחוק.

כולם שומרים על התחת שלהם שם, כל האמצעים כשרים, וזה בסדר. אבל בעוד הן לא חושבות בהיגיון ומגיעות למסקנה שזו האסטרטגיה הנכונה, אלא פועלות מתוך מצוקה ובהלה. אי אפשר שלא לשים לב שהגברים עושים את זה הרבה יותר מכובד. גם אם הם יריבים הם לא מתבכיינים, מפסידים בצורה אצילית, יודעים להתגמש כשצריך ושומרים על ראייה הגיונית בסיטואציות חברתיות קשות, שלא לדבר על זה שהם הרבה יותר נאמנים אחד לשני.

אם לשפוט לפי מה שקורה על האי, לגברים (חוץ מישראל) כנראה באמת יש קוד מוסרי ששומר עליהם מהתבזויות וכיעור מוגזם, ואי אפשר שלא לראות שהם באים מראש ממקום של כוח, וסומכים על עצמם שגם אם יישארו לבד ליום יומיים, יהיה בסדר, בעוד הנשים מונעות מלחץ מטורף חלילה לא להישאר לבד, כמו רווקות בנות 35 שעוד לא מצאו חתן והפחד הכי גדול שלהן זה שבסוף חתול יאכל להם את הפנים באיזו דירת חדר.

עם כל הדיבורים שלהם על כוח נשי, בסופו של דבר הן כל הזמן רק בוגדות אחת בשניה, מדיחות אחת את השנייה, ומשקרות אחת לשנייה בצורה הכי מכוערת. מילא אם זה היה חלק מהמשחק. נשבעת שלא הייתי אומרת מילה. עובדה שנעמה קסרי עשתה את כל זה ובגדול, ואני מעריצה שלה עד היום. בעונה הזאת הן לא משחקות בכלל - מדובר בערימה של חרדות בביקיני שנצמדות אחת לשנייה בשביל לישון כפיות ולהתבכיין על חוסר ההגינות של העולם כלפיהן, כשבתכל'ס לכל פעולה שלהן במשחק יש מטרה אחת בלבד - להישאר בחסותו הנדיבה של האלפא התורן שלא סופר אותן, ויעיף אותן קיבינימט בשנייה שלא יועילו לו.

כך קרה שאלה בגדה באלינה, אלינה הדיחה את עדי, עדי הדיחה את סמיון, ואלה הדיחה את קוז'י - הן לא עשו את זה כי זה היה נכון אסטרטגית, אלא רק כדי להתחבב על אסי, שמייצג את הגבר הדמיוני החזק שהן מחפשות כל חייהן. גם כשהן יחד הן עדיין לא בטוחות ומחשיבות את עצמן לא מוגנות - לא מסוגלות להאמין שהן יכולות לספק לעצמן את הגג המטאפורי מעל הראש, ולא באמת מאמינות שיש להן כוח או ערך בפני עצמן.

כשליטל נאמה את נאום ה'נמאס לי ואני לא גיבוי של אף גבר לך תאכל חמוצים נשמה, אוקיי?' הקבוע שלה, משהו בי התחנן שפעם אחת היא תמנף את העצבים שלה עבור עצמה, שתבין כבר שהיא לא חשובה לאסי, שתאמין לפראנויה שאומרת לה שהוא הקריב אותה בלי למצמץ - הוא אפילו לא טרח לדבר איתה בעצמו אלא שלח את ישראל לעשות את העבודה השחורה - תתאפס על עצמה, תעשה יד אחת עם אלינה ואלה, ותתכנן מהלך שישנה את יחסי הכוחות בשבט, שהיא סובלת מהם כבר מתחילת המשחק. הפנטזיה שלי הייתה שהיא תרשום את השם של אסי ותהפוך את היוצרות. במקרה הטוב הוא היה מודח, ובמקרה הגרוע הוא היה מבין שהשליטה שלו בשבט כבר לא מובנת מאליה, והיא הייתה הופכת את עצמה ואת החברות שלה לכוח אמיתי, כזה שצריך להתחשב בו, במקום שיישארו האינסטרומנטים הנגררים שהיו עד עכשיו.

במקום זה היא הצהירה הצהרות גדולות ובסוף הורידה את הראש כמו פודל טוב והלכה למקום. משאירה את עצמה בדיוק באותו מקום בעייתי שבו גם להבא היא תרגיש תמיד הראשונה על הגריל, המיותרת, המועמדת הנצחית להדחה. קוז'י צדק, לגבי חוסר הביטחון, הוא רק לא הבין עד כמה עמוקה ורחבה הבעיה, כי זה רק המיקרו של המקרו המדכא שכולנו מדשדשות בו. הבנות על האי עושות מהלכים שמתוזמרים על ידי גברים, וכל הפעולות שלהן נתמכות על ידי האשלייה שמובילה נשים גם בחיים האמיתיים - שהן חייבות להיצמד לגבר חזק ש"ישמור עליהן". זה הרבה יותר מאשר משחק חלש, מדובר בפתולוגיית חוסר ביטחון קולקטיבית שמובילה ג'נדר שלם כבר מאות שנים. הפחד להישאר לבד שנשען על חוסר האמונה בעצמנו, וביכולות שלנו להסתדר בעולם ללא עזרה גורם לנו נזק קשה.

לצערי, המניע העוצמתי ביותר של נשים מעולם לא היה להצליח, להתפתח - אפילו לא לעשות כסף. הכל תמיד תפס מקום שני, החוויר לעומת הדחף הזה לוותר על הכל, כולל על עצמינו, רק כדי שלא יקרה הגרוע מכל ונישאר לבד, ללא גבר, ורואים את זה בכל פינה - אפילו היום. אם כל הנשים בעולם יעבדו רק על הדבר האחד הזה, ורק יתגברו על הפחד להיות לבד - כן, גם כל החיים אם צריך - רק אז נפרוץ את תקרת הזכוכית. זו התרופה - זה הדבר היחיד שאנחנו צריכות לעשות. הביטחון הזה יציל לא רק את ליטל ואלינה, אלא את כל הנשים בעולם. זה כל מה שנדרש כדי לעשות את הקפיצה הזאת, הכל כך הכרחית לפמיניזם אמיתי, כזה שלא מתבטא רק בקשקושים בטלוויזיה וויכוחים עקרים ברשת. כי אם זה פמיניזם, באמת כבר עדיף שיאכל אותי חתול. ובתיאבון שיהיה לו.