בגלל האוסקר, דווקא בגלל האוסקר
עונת הפרסים הארוכה (וה-מ-ש-ע-מ-מ-ת) מאחורינו. הדרמות התקופתיות, תפקידי האופי העמוקים, התסריט המתחכם - כל אלה נשארו לפטפט עוד קצת על השטיח האדום. עכשיו אפשר לחזור לעשות כיף? לתפוס את ידיות מושב הקולנוע בבעתה, לכסות את העיניים ולהציץ קצת במקביל מבעד לאצבעות הידיים, לנסות לנשום סדיר בשניות הבודדות שסרט מתח טוב מאפשר לך. פסלונים זה פאן, אבל אנחנו התגעגענו לקולנוע שיודע לחיות קצת.
בגללה
אחת השחקניות הגדולות בעולם זה תואר מסובך, לא מתחייב, מחמיא אבל מסויג. אליזבת מוס לוקחת את המחמאה הזאת ולועסת אותה על הסט. היא גנבה את ההצגה כמעט לכל גברברי "מד מן", סחפה אותנו לתוך העולם הדיסטופי של השפחות ועכשיו משתלטת לחלוטין על תסריט בסיסי לכאורה - סיפור מסגרת מוכר, ומשם הכול תלוי באיכות השחקנית - והופכת אותו להצגה של אישה אחת. אנחנו יודעים, מדובר פה באויב בלתי נראה, אבל יש לנו הרגשה שאליזבת מוס הייתה מעלימה אותו גם ככה.
בגלל מה שלא רואים
"אני חושב שזה די ברור שהדרך לעשות את הסרט הזה מפחיד באמת היא לא לשים את הפוקוס על האיש הבלתי נראה". הבמאי לי וונאל (שהיה שותף בעבר, בין היתר, גם לסדרת סרטי "המסור", ל"הרוע שבפנים" ול"משודרג") הבין את זה מראש. לדבריו, "ברגע שאתה שם את המפלצת באור הזרקורים, אתה מפחית מאוד מהמסתורין שלה, מהמיתוס. לא להראות משהו זה תמיד הדבר המפחיד ביותר", הסביר ללוס אנג'לס טיימס. התוצאה: הסטת הנראטיב מהגבר המענה והאכזרי לעבר אהובתו, הגולשת במהירות למחוזות אי-השפיות. "זה סרט עם מפלצת, אבל מפלצת בחיים האמיתיים", הוסיפה מוס. וכולנו יודעים שזה הדבר הכי נורא שיש.
בגלל הכוח הנשי
"הוא לא הקורבן פה!", צועקת מוס באמצע הסרט, מנסה לשכנע את סביבתה הקרובה (ואת כל מי שחייב להאמין לה) מהו סדר העדיפויות. פעם הצעקה הזאת הייתה אמורה להספיק, אבל אנחנו חכמים יותר, מצולקים יותר, מודעים יותר לכשלי העולם. הצעקה לא מספיקה אף פעם. אישה חזקה שמסרבת להיות מוחלשת, שלא נכנעת למערכת יחסים הרסנית ומתעללת, שמצליחה לקום ולהשיב מלחמה גם כשאף אחד לא עומד לצדה - הרבה דברים בסרט הזה הם בלתי נראים, אבל המסר הזה צועק את דרכו גם מחוץ לאולם הקולנוע.
בגלל שבאנו ליהנות
"הוויב היה ממש כיף על הסט. רציתי המון זמן לעשות סרט אימה, והיו המון פעמים שפשוט התלהבנו כמו ילדים קטנים מזה שמצליח לנו", סיפרה מוס בראיונות לקראת צאת הסרט. האווירה הכיפית הזאת - שחקנים בוגרים ומנוסים שעדיין מצליחים ליהנות בימי הצילומים הארוכים - לא מורגשת מן הסתם במהלך הצפייה, אבל משהו בכל זאת מחלחל, מהמסך אל עבר שורות הכיסאות המפנקים של הקולנוע. "האווירה הייתה מצחיקה. את הבחור הבלתי נראה עשה שחקן בחליפה לבנה שלא יכול היה לראות דרכה כלום, אז זה היה מבדר למדי לראות אותו נתקע בדברים", המשיכה מוס, ולנו לא נותר אלא לדמיין - יום צילומים, צוות שחקנים ואנשי מקצוע, ואחת הדמויות המפחידות ביותר בשנים האחרונות שפשוט מסתובבת ונתקעת בדברים. זה מפחיד, זה מצחיק, זה המסך הגדול.