וידוי: הייתי זונה, אבל הכי טראומטי היה לעבוד בחנות בגדים

"איך מתקבלת החלטה לעבוד בזנות?" מהרהרת בקול ר', בת 23 בזמנו "קלטתי שאני עובדת מאוד קשה וזה לא קורה", היא מסבירה "והבנתי שאני צריכה כסף. עברתי לגור לבד אז, וזה לא שהייתי במצוקה כלכלית מטורפת, פשוט רציתי הרבה כסף. ואז ראיתי איזושהי מודעה של נערות ליווי שמגיעות עד הדלת. התקשרתי לטלפון הזה, אמרתי שאני רוצה לעבוד. וזהו, הגיעה הסעה שלקחה אותי".

ר' היא מודל קלאסי של אם מרכז תל אביבית אדג'ית-במידה. היא נשואה ואם לשניים, ונמצאת בשנות השלושים לחייה. היא מחוברת לסצנות בוהמייניות, אבל שייכת לאלה שמזמן כבר לא מבלות עד השעות הקטנות של הלילה. ההומור שלה חריף ונועז, אבל בכל פרמטר אחר, היא בהחלט לא פרובוקטיבית. משלב השפה שלה גבוה משמעותית משל האדם הממוצע, הלוק שלה פריווילגי להפליא ובקיצור: אם הייתי צריכה לנחש, היא לא הייתה עולה בראשי אפילו כאופציה אחרונה.

והנה, בעקבות אירועי סגירת מועדוני החשפנות בשבוע החולף, פונה אליי ר' בוקר אחד בהיר וחושפת, "עבדתי בזנות במשך שלוש שנים". מלבדי ומלבד המטפלת שלה אף אחד לא יודע, כך הזהירה אותי, אפילו לא בעלה. ר' מודעת לפער בינה לבין הדימוי הרווח על נשים שעוסקות בזנות. "כשנכנסתי לעולם הזה, חקרתי עליו המון. הבנתי שאני לא עונה על הקריטריונים, אני לא מה שמצופה מהנשים האלה להיות. אני פשוט החלטתי שאני רוצה ושאני יכולה, אז עשיתי את זה. במקביל, היה ברור לי מה אני באמת רוצה לעשות בחיים, והיום אני גם עוסקת בזה".

בואי נחזור לנקודת ההתחלה. מגיעה הסעה לקחת אותך, ומה קורה? את מי את פוגשת?
"האיש שבא לקחת אותי היה דוחה. הוא שילם לי 350, סכום שאז נראה היה לי מטורף. רק אחר כך הבנתי שהוא ניצל את התמימות שלי ולקח הרבה כסף אליו. הלקוח, לעומת הזאת, היה חמוד נורא. אפילו די חתיך באופן מפתיע. התפלאתי, פחדתי שיפתח לי את הדלת איזה טרול דוחה, אבל פתח גבר עשיר, מאוד אסתטי. אולי הייתי יוצאת אפילו עם האיש הזה."

ואם היה פותח טרול דוחה, הייתה לך אופציה להגיד לא?
"כן. במקום הזה ספציפית כן".

ימים ספורים אחרי אותה פעם ראשונה, הגיעה ר' לתובנות שבעקבותיהן החליטה להתרחק מהמקצוע. "בדיעבד אמרתי 'את לא עושה את זה שוב, לא ככה'", היא משחזרת. "בגלל שאני אדם אימפולסיבי, עיבדתי את הדברים רק אחר כך, ופתאום הבנתי כמה סכנות יש בזה".

אבל התרחקותה של ר' מתעשיית המין לא נמשכה לאורך זמן. "כעבור חצי שנה בערך, ראיתי פרסומת של מקום שהחשיב את עצמו להכי יוקרתי בארץ, ונכתב שם שאת בוחנת את הבחור לפני שהוא רואה אותך. 'אנחנו עובדים רק עם גברים כאלה וכאלה, בתנאים שלך', ועוד. עשיתי לשם מעין אודישן, וקיבלתי עליו 400 שקל. בדיעבד, החוויה שעברתי שם הייתה נצלנית. אמרו לי 'נפגיש אותך עם מישהו, לא יהיה מין'. ובאמת זה היה מפגש ללא חדירה, אבל חוץ מחדירה היה שם הכל".

מי הכתיב מה יהיה במפגש הזה?
"הוא, כנראה. כי אני הגעתי מנקודת הנחה שאני צריכה לספק את האיש הזה. הייתי אדם מאוד מרצה פעם, עכשיו זה כבר לא ככה. היה לו איזשהו משחק תפקידים כזה, הוא ביקש לקשור אותי ופשוט עשה בי הכל. באותו רגע, כמו שמתארים, הנשמה שלך עוזבת. ניתקתי גוף ונפש. יצאתי משם ואמרתי, טוב, אני יכולה לעשות את זה עוד פעם. זה לא כזה נורא".

משם, המשיכה ר' לעבוד באותו עסק, שהתנהל בתוך בית דירות. "לפעמים הייתי אומרת על לקוח אחרי מפגש אחד, 'תמחוק אותו, הוא מגעיל אותי', ואז פשוט היו מפסיקים להפגיש אותי איתו", היא נזכרת. "בהתחלה הרגשתי לחץ מסויים לרצות, אבל זה כמו פז"מ - ככל שעבר זמן הרגשתי יותר בנוח לעשות מה שבא לי. לפעמים היו אומרים לי 'מה, את לא רוצה עוד אחד?' כמו שמציעים למלצרים למשוך עוד שעה. אבל בניגוד לעבודות קודמות שעשיתי, הרגשתי שאני יכולה יותר לומר 'לא'".

אין דרך אחרת להגדיר את האמירה האחרונה של ר' מאשר "מיינד בלואוינג". כמי שמתעניינת לאחרונה בתעשיית המין בארץ, השלכותיה והדילמות המוסריות שהיא טומן בחובה, שמעתי לא מעט עדויות לכאן ולכאן. שמעתי נשים חבוטות ופוסט-טראומטיות שנחלצו ממעגל הזנות בעור שיניהן. שמעתי אחרות, המעידות כי הן מרוצות מעבודתן ומעוניינות להישאר בה, או כאלה שטוענות כי רע להן, אך זו האופציה היחידה העומדת לנגד עיניהן. את הזווית של ר' - "זה היה נצלני, אבל פחות ממלצרות", מעולם לא שמעתי לפני כן.

"הרווחתי 10-20 אלף שקל בחודש, סכומים שנראו לי מטורפים אז, והיה לי מנהג - חצי להפקיד, חצי לחגוג. פתאום הייתי קונה גם בגדים שפעם לא יכולתי לחשוב עליהם בחלומות, כמו מגפיים ב-600 שקל, הייתי טסה לחו"ל כל חופשת סמסטר. האם זה מפצה על החסרונות שבזנות? כן. חלק יגידו, 'היא תתפכח, היא רואה את זה ככה רק עכשיו'. אבל עבר כמעט עשור מאז, וגם בפרספקטיבה, כשאני כבר לא שם - הכסף פאקינג מפצה".

אי פעם חברים ומשפחה תהו איך את מצליחה לכלכל את עצמך?
"כן. נראה לי שהרוב חשבו שאני מאוד פריווילגית, ושיש לי הורים סופר מפרגנים. וזה גם נכון - זה האבסורד. אבא שלי ממש עזר לי לאורך השנים: הוא נתן לי דירה, שילם לי שכירות, ועדיין התקשיתי לפרנס את עצמי. ועבדתי כמו חמור. זה כמעט מקומם".

לקראת סוף שנת עבודתה השלישית בבית הדירות, מספרת ר' כי החלה לחוש שינויים ביחסו של המעסיק כלפיה. "בהתחלה היחסים שלי איתו הרגישו כמו עם כל בוס. אבל ככל שעבדתי שם, הרגשתי שהוא רוצה לשכב איתי. לפעמים היה מנסה לנשק אותי בפה. באיזושהי נקודה אמרתי לו, 'אני לא אשכב איתך, אתה הבוס שלי, תתייחס לזה כמו מלצרות. אני לעולם לא אוכל להתלונן עליך, אבל אתה לא יכול להתנהג ככה'. אחרי שאמרתי לו את זה, הוא הפסיק".

נשמע מזעזע. איך את מסבירה שעדיין היה רע לך יותר בעבודות קודמות?
"אולי כי אני עצלנית. לא יודעת, חשבתי על זה הרבה. האמת שמעולם לא התאמתי למסגרות, גם בצבא. מקומות עם מסגרת נוקשה היו מזעזעים עבורי. בעבודות שלי הייתי מתנגחת בבוסית, ומשקרת המון כדי לצאת מוקדם".

אילו עבודות ניסית?
"מילצרתי, עבדתי בחנויות בגדים. יש לי בעיות קשב וריכוז, אז מלצרות הייתה לא רלוונטית לי בשום מקום. תמיד אהבו אותי, כי הייתי מקסימה ומצחיקה וטובה ביחסי אנוש, אבל אחרי כמה זמן הרגשתי שהמסגרת שוברת אותי, שאני לא סובלת יותר אף אחד. הייתי יכולה לבהות פתאום במשך כמה דקות ולא לשים לב שנעדרתי מהעולם. כל העבודות היו סבל מטורף עבורי, ואם לא, אז הרווחתי מהן גרושים".

השיא השלילי ביחסיה עם שוק התעסוקה הגיע במהלך עבודתה בחנות בגדים. "הייתי לפעמים יוצאת ב-8 בבוקר וחוזרת ב-8 בערב, עם רגליים כואבות, ומרוויחה 6,000 ש"ח בחודש. כל הזמן ניסיתי להרוויח עוד ועוד, והיו מתעמרים בי ודוחים לי את הארוחות צהריים וההפסקות. אם רציתי לצאת לשירותים, היה אסור כי יש לקוחה. כעסו עליי כשלא יכולתי לתת כפולות, לקחו את זה כמובן מאליו אם כן נתתי ועשו לי מניפולציות רגשיות. אז זאת הייתה העבודה שהכי סבלתי בה. כן, יותר קל היה לעבוד בזנות".

אם יכולת לדבר עם ר' בת ה-23 עכשיו, אחרי שהיא מתפטרת מחנות הבגדים ורגע לפני שהיא עולה להסעה, לא היית עוצרת אותה?
"שיקול הדעת שלי אז היה שנוי במחלוקת, אבל אפשר לומר את זה על כל עבודה שנכנסתי אליה. אם הייתי יכולה לדבר עם עצמי של אז, הייתי מזהירה את עצמי מחנות הבגדים ההיא, ואומרת לר' הצעירה שתצא להשתין מתי שבא לה ושתמסור לאחמ"שית הזונה הזאת שתדחוף את הסיגריות שלה לתחת. היא הייתה יוצאת ל-8 הפסקות סיגריה ועושה לי 'לא, את עוד לא'. על זה אני מתחרטת, שלא אמרתי לה 'אני יוצאת כי השלפוחית שלי קוראת לי, יא שרמוטה'".

ר' יודעת שהחוויה האישית שלה בעולם הזנות איננה חזות הכל. במהלך שלוש שנים של עבודה בבית דירות, היא נחשפה לקשת רחבה ומגוונת של נשים העוסקות בתחום. "ראיתי נשים כמוני, שהן סטודנטיות צעירות. ראיתי המון נשים שלא מחוברות לעצמן, שיש להן מה שהגדרתי אז 'היעדר נשמה'. כמו חתולות רחוב שורדות, לא רואות בעיניים, שלא אכפת להן מכלום חוץ מלעשות כסף. אני יודעת שיש נרקומניות אבל אותן לא ראיתי. במקום הזה לא היו נרקומניות ולא היו עובדות שעשו סמים".

סגירת מועדוני החשפנות, חוק הפללת הלקוח - אין לך על זה כל דעה נחרצת ששווה לזרוק בשיחת מטבחון?
"לא. אין לי. כי העולם הזה מורכב מהמון המון. ואני לא רוצה להיכנס לאחוזים, כי זה עוד משהו שמעצבן אותי - מדברים איתי על אחוזים, והרי אין דרך לדעת אותם. גם אני לא יודעת על איזה אחוז של איזה נשים אני מדברת. מעולם לא ניגשו אליי עם סקר ושאלו אותי. בחיים לא עברתי אונס, אבל קראתי ש-90% מהעוסקות בתחום נאנסו, אז לא יודעת, אולי אני משתייכת לעשרת האחוזים הנותרים".

ר' מתייחסת לאחד הנתונים הפופולאריים בשיח הציבורי על תעשיית המין, לפיו 90% מהעוסקות בזנות עברו התעללות מינית בילדותן. אף אחד לא ממש יודע מה המקור המחקרי של הנתון הזה, כמו גם הנתון לפיו גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 13.

נתונים רבים שמספקים משרד הרווחה והמטה למאבק בסחר ונשים אינם חופפים. זה לא מפתיע, מפני שכל הסקרים שברשותנו בוצעו אך ורק על נשים וגברים שפנו לעמותות הסיוע וללשכת הרווחה. על העובדים והעובדות שפועלים מתחת לרדאר - ואלה כנראה הרוב - אנחנו לא ממש יודעים שום דבר. בסופו של דבר, נראה שהידע שלנו על תעשיית המין בישראל מבוסס עובדות בערך כמו הידע שלנו על היאקוזה.

"לפעמים אני מנהלת ויכוחים עם אנשים שהדעה שלהם לגבי עולם הזנות היא מאוד ספציפית, ואני יודעת יותר מהם על העולם הזה. הם מסתכלים על כל הנשים בתעשייה הזו כקרבנות, ולא יודעים שבזה הם אומרים גם עליי, בעצם, שאני קרבן. קשה לי עם זה".

"בני אדם הגדירו להם מה זה צדק", ממשיכה ר', "אבל יש מקומות שבהם התשובה לצדק איננה חד משמעית. חוק הוא דבר יבש, ולפעמים גם עושה עוול. הייתי פעם ב'גוגו' (מועדון חשפנות שנסגר לאחרונה), והרגשתי שיש שם נשים שנהנות, לצד נשים שהנשמה שלהן עזבה את הגוף כדי לעשות את זה".

מה הגישה של המטפלת שלך לנושא?
"כשסיפרתי לה, הרגשתי שהיא שופטת אותי על כך שאני לא מבינה למה זה נורא. כל הזמן היא ניסתה להסביר לי כמה זה מוכתם, חמור ונובע מטראומות ילדות. הגירושים של ההורים, וזה שהרגשתי שאבא שלי מעדיף לתקופה מסויימת את בת הזוג שלו. אבל גם קיבלתי ממנו המון אהבה, הוא אבא מדהים. מעבר לזה, עברתי הטרדות שלצערי כל אישה חווה. אף פעם לא פגיעה מינית פיזית. אני מחוברת לעצמי מאוד, וזה משהו שאי אפשר להגיד על הרבה עובדות בתעשייה הזאת, שיש בהן משהו מנותק, שמסרב לעבד דברים. ועדיין, אני לא מחוברת עד כדי כך שאגיד מה בדיוק הפצע שחיבר אותי לעולם הזה".

מבלבל.
"מאוד. אני לא מצליחה להבין אם מה שאני אומרת לעצמי על החוויה שלי בתעשיית המין זה הוא מה שאני באמת חושבת, או מה שקראתי בכתבות במשך שנים ומה שהחברה מספרת לי על התעשייה הזו. אני רק יודעת שהעבודה הכי טראומתית שלי הייתה בחנות בגדים".

מה הסיבה שאף אחד, אפילו בעלך, לא שמע על זה חוץ ממני?
"לא מזמן חברה שלי, שהיא מאוד קרובה אליי, סיפרה לי שהיא בוגדת בבעלה. אני הכלתי אותה, הקשבתי לה, נתתי לה את התחושה שהכל בסדר - אבל אני רואה אותה שונה. אני פוחדת שאם מישהו ישמע את הסיפורים האלה הוא יראה אותי שונה, ובצדק. לא הייתי רוצה להרוס את היחסים שלי עם אנשים".

לדבריה, ניסתה לא פעם לדמיין את תגובתו של בעלה לווידוי כזה. "זה יהיה לו נורא קשה", היא צופה. "אולי יום אחד זה יקרה, כרגע זה לא נכון. יש לי חלום יום אחד לספר לבת שלי, כשאני אהיה על ערש דווי או משהו כזה. מילים אחרונות", היא צוחקת, ומדגימה בקול צרוד: "'בואי שניה... אמא זנתה'".

אם אתם מתקשים להבין מכל זה מה עמדתה של ר' בנוגע לתעשיית המין, זה בסדר - גם היא עצמה טובעת בתוך המורכבות. "המון שנים כעסתי על עצמי שעשיתי את זה, ראיתי בזה התאכזרות עצמית. היום אני חושבת שלא לכל דבר אפשר לתת כותרת אחת. אני יכולה להגיד שזו שנאה עצמית, מצד שני אני לא מתחרטת לרגע שעשיתי את זה, זה הציל אותי מהמון בחינות. זה נתן לי שקט כלכלי ואיכות חיים גבוהה. המון דברים היו קשים בזה, זה לא היה רק פשוט, אבל אני יודעת שעשיתי את זה מתוך בחירה."