זה חוסר אחריות משווע לפתוח אירוע קולנוע בינלאומי כמה ימים בלבד לאחר תחילתה של נסיגת מרקורי, אבל מנהלי פסטיבל ברלין החליטו לקחת את הסיכון ולעשות זאת. כבלון ניסוי, מכל מיני סיבות טכניות ופנים-תעשייתיות, הפסטיבל יצא לדרך רק בסוף השבוע האחרון, שבועיים מאוחר יותר מן המועד הקבוע שלו, והתוצאות לא איחרו לבוא: מצד אחד, מזג האוויר הרבה פחות קפוא מהרגיל, אך מצד אחר, המארגנים נאלצו להתמודד עם כל שיבוש אפשרי.
משיפוצים במתחם הפסטיבל ועד שביתות באמצעי התחבורה בדרך אליו וממנו; מגילויים על עברו הנאצי של המנהל הראשון של האירוע ועד הפיגוע של הימין הקיצוני שהתרחש בגרמניה ביום רביעי בערב והעלה את מפלסי החרדה והלחץ. אלה רק חלק מהצרות שפקדו את הברלינאים. לכך גם התווספה פתיחתו של מועדון חשפנות במקום שבו היה אמור להיערך נשף הפתיחה, וכמובן גם בהלת הקורונה.
בהקשר זה, אחד האורחים הבולטים בפסטיבל הוא זיה ז'אנג-קה, מגדולי במאי סין בימינו, ומי שחתום על "מגע של חטא", אותו בחרנו כאן כסרט הטוב ביותר של העשור החולף. הקולנוען הציג בהקרנת בכורה עולמית את הדוקו החדש שלו, "לשחות עד שהים יהפוך לכחול", העוסק בהיסטוריה החברתית של מדינתו מנקודת מבטם של שלושה סופרים, ומן הסתם היה ספק גדול אם יצליח להגיע לגרמניה לרגל הפרמיירה.
"היה גם ספק אם נצליח לסיים את הסרט בזמן", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "שלב הגימור והליטוש שלו היה מאוד לחוץ, בגלל המגבלות שיש עכשיו על מקומות ציבוריים. התעשייה בסין חטפה מכה קשה. הרבה הפקות בוטלו, האולמות ריקים, כולם פסימיים ויעבור עוד הרבה זמן עד שנתאושש. עם זאת, היה לי חשוב להאיר קצת אור בזמנים קשים ולהראות שאנחנו עוד יכולים להתעלות ולהתגבר".
"לכן, גם היה לי חשוב לבוא לפה. הפסטיבל הודיע שאני מגיע, אז רציתי לקיים את ההבטחה. הרבה טיסות בוטלו ויש הגבלות על הנכנסים מאסיה, אבל למרבה המזל הצלחתי לנחות בשלום עם הצוות שלי. הטיסה עצמה עברה די בקלות, חוץ מזה שקשה לחבוש מסיכה במשך עשר שעות. באופן אישי, הרגשות שלי מעורבים. אני שמח וגאה להיות פה, אבל גם עצוב ומודאג".
למרות התנאים המדאיגים, סרט הפתיחה של הפסטיבל היה דווקא לא רע. מדובר ב"שנת הסלינג'ר שלי", המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של ג'ואנה רקוף, שבאמצע שנות התשעים עבדה בסוכנות הספרותית של מחבר "התפסן בשדה השיפון". תפקידה היה לענות לכל אחד ואחד מן המכתבים הרבים שהיה מקבל מן המעריצים שלו, ומה שאמורה היתה להיות עבודה מכנית ופורמלית הפכה מבחינתה להרבה יותר מזה.
מרגרט קוואלי, אותה ראינו לאחרונה ב"היו זמנים בהוליווד" ובקרוב נראה בכל מקום אפשרי, מקסימה ומעוררת הזדהות בתפקיד הראשי, וסיגורני וויבר מצוינת כבוסית שלה. את הסרט ביים פיליפ פלרדו, מי שבזמנו עמד מאחורי "מר לאזאר" המועמד לאוסקר, והתוצאה אמנם צפויה למדי, מעין תשובה ספרותית ל"השטן לובשת פראדה", אבל בהחלט נעימה לצפייה. היא מתעסקת בצורה מעניינת בסוגיות כמו כתיבה והערצה, וגם מיטיבה להמחיש עד כמה שנות התשעים, רגע לפני שהטכנולוגיות החדשות ישתלטו גם על עולם הספרות, נראים כמו היסטוריה רחוקה. זהו, הגענו כבר לשלב שבו גם לסרט המתרחש באמצע הניינטיז אפשר לקרוא "דרמה תקופתית".
לא נלאה אתכם בפירוט על כל עשרות הסרטים שהוקרנו בפסטיבל בסוף השבוע, אז נציין רק את הבולטים שבהם. המוצלח מכולם היה "The Salt of Tears", שהוצג במסגרת התחרות הרשמית. מדובר בתוצר החדש של הבמאי הצרפתי הוותיק וחביב הפסטיבלים פיליפ גארל, המציג כמיטב המסורת הלאומית סיפור על משולשי אהבה ועל צעירים שמתקשים לשמור על נאמנות במיטה.
זה אולי לא נשמע מבטיח, אבל הפנינה הזו עוצרת נשימה מהדימוי הראשון שלה. מתוך הפשטות והמינוריות חסרת היומרה פורץ מטען קיומי גדול, שהופך את התוצאה לשלמה ומסעירה, והצילום היפהפה בשחור-לבן מיטיב לשקף את התכנים המלנכוליים. לו קולנוע היה רגע ביממה, הסרט הזה היה שקיעה.
מנגד, עומד "שיעורים פרסיים", שהוצג בהקרנת בכורה עולמית מחוץ לתחרות הרשמית. מדובר בסרטו החדש של ואדים פרלמן, שבזמנו פרץ עם "בית של חול וערפל" ומאז נעלם, והוא ראוי לתואר "סרט השואה המטומטם בכל הזמנים". למעשה, אפשר היה לקרוא לו "הנאצי הטיפש בהיסטוריה".
הסרט עוסק בקצין נאצי במחנה ריכוז, שמשום מה חולם לפתוח מסעדה בטהרן אחרי המלחמה ולכן מבקש ללמוד פרסית. רצה הגורל ובדיוק מגיע למקום אסיר יהודי המתחזה לאיראני. הגרמני הטיפש קונה את השקר, וממשיך לקנות אותו גם כשבן טיפוחיו מלמד אותו ג'יבריש במקום את שפת חלומותיו. מכאן והלאה, מתפתחת מעשייה מופרכת, גרוטסקית ובטעם רע, שבלי להתכוון לכך, מתגלה כמצחיקה הרבה יותר מ"ג'וגו ראביט".
אין לי מילים לתאר עד כמה הסרט הזה פוגעני, וכיוון שנרכש להפצה בארץ, אשמור אותן עד להקרנותיו אצלנו. אציין רק כי בתוך כל הזוועות, הוא מוצא לנכון להקדיש חמש דקות שלמות לעיסוק בגודל איבר מינו של מפקד המחנה, ואף מתאר כיצד נאצית נשלחת למות בחזית כעונש על כך שהעזה להפיץ שמועות לגבי הקוטר מעורר הרחמים של הפין הנאצי. בעצם, אפשר היה לקרוא ל"שיעורים פרסיים" גם "אמריקן פאי: חורף במחנה". זה רק אחד מבין סרטי שואה רבים שיוקרנו השנה בפסטיבל, ואפשר לקוות כי הבאים יהיו ראויים יותר.
ונסיים באורח הנוצץ ביותר שצעד על השטיח האדום בסוף השבוע: ג'וני דפ, כוכב "מינמטה", שהוצג בהקרנת בכורה עולמית מחוץ למסגרת הרשמית. הוא מגלם בו את צלם העיתונות יוג'ין סמית, והסרט עוקב אחריו בשלב האחרון בקריירה שלו, בו עזר לחשוף כיצד תאגיד ענק גרם לאסון סביבתי.
ההופעה של דפ קורקטית וכך גם הסרט, שרק דבר אחד בו ראוי לציון: בניגוד לכמה סרטים עכשוויים אחרים, למשל "ריצ'רד ג'ול" ו"המועמד המוביל", הוא לא יוצא נגד התקשורת אלא דווקא מהלל את הכוח העוצמתי והחיובי שיכול להיות לה.
מעניין גם לציין שבהופעתו כסמית, דפ מגלם כאן למעשה את עצמו - אושיה אלכוהוליסטית, דועכת וידועה לשמצה, המתעוררת לחיים רגע לפני שיהיה מאוחר מדי כדי להראות שאולי עוד לא אמרה את המילה האחרונה. עכשיו נותר רק לראות אם ההופעה הזו תהיה הקאמבק שלו, או שירת הברבור.