"עד לאחרונה, אבא שלי היה חד כמו סכין הלוואי עלי לתפקד כך, גם בגיל 45" מספר עידו, לוואלה רכב "לפני כשנה בגיל 77 הוא יצא לפנסיה ואנחנו גרים במרחק של 2 קילומטרים ממנו. יום אחד הוא הגיע לבקר את הנכדים, רק שהנסיעה לקחה לו חצי שעה. אבל אף אחד לא ייחס לכך חשיבות. לגמרי מקרה פרטי. אלא שכעבור שבועיים, בעודנו נוסעים איתו ברכב, הוא התבלבל שוב, אלא שהפעם זה נגמר בכניסה לנתיב הנגדי. ביקשתי ממנו שיעצור בצד ויסביר לי מה קורה, אך הוא ישר הסתייג ואמר שהכל בסדר ושזו רק עייפות ובוא נראה אותך נוהג בגיל כזה. אלא שמאז המצב הולך ומתדרדר. לפני חודשיים הוא כמעט והעיף אימא ובת במעבר חציה. התבלבלתי בדוושות בין הגז והברקס הוא אמר לי. התכנסנו כל המשפחה והבהרנו לו שהמצב מחייב בדיקה ובינתיים אנו מפצירים בו שלא ינהג, אך הוא מתעקש. לפני שבוע הוא בלם באופן פתאומי ברמזור ירוק, רק בנס רוכב הקטנוע מאחוריו לא התנגש בו. ואנחנו לא יודעים מה לעשות או יותר נכון, איך לעשות את זה. אין לנו ספק שאם יקחו לו את הרישיון, הוא יכנס לדיכאון כבד. אנחנו אובדי עצות".
עם כל הצער שבדבר, הסבירות כי גם בן המשפחה שלכם יחלה בדמנציה ובעקבותיה יתעורר הקונפליקט מתי וכיצד נוטלים ממנו את מפתחות הרכב - לא קטנה. המדובר על תסמונות קלינית שפוגעת בכישורי המחשבה ובכושר השיפוט ששכיחותה באוכלוסיה הכללית עומדת על 1% ועולה באופן משמעותי עם הגיל: 5% מבני 65-74 ו-50% מבני ה-80 ומעלה.
על פי הערכות, נכון להיום, עומד מספר החולים בדמנציה בישראל על כ 120 אלף. הלוקה בדמנציה ובכלל זה באלצהיימר, עובר תהליך הדרגתי, כואב ומתסכל, בו יכולת יכולת הריכוז, כושר השיפוט והאוריינטציה במרחב נפגעים וכפועל יוצא, נפגמת גם יכולתו לנהוג בבטחה.
העלבון
השבר שנוצר כתוצאה מהעלאת הסוגיה - גדול מאוד. הנהיגה מהווה רכיב מרכזי בחייהם של מבוגרים רבים והיא בעלת השפעה על תפקודם, עצמאותם, דימויים העצמי ומאפשרת להם להמשיך לנהל חיים מלאים ובעלי משמעות. אובדן היכולת לנהוג פירושה אבדן תחושת השליטה. מבחינת החולה, מדובר על עלבון נוראי ופגיעה קשה מנשוא, מסביר פרופ' מיכאל דוידסון, מהחוקרים והפסיכאטרים הבכירים בעולם שמכהן גם כיו"ר המרכז הרפואי הישראלי לאלצהיימר. "אף אם החולה מכיר במידה כזו או אחרת בסיכון שבהמשך נהיגתו, לרוב הוא לא יוותר עליה מיוזמתו, לבטח לא בשלבים הראשונים של המחלה. מחקרים שנעשו בתחום מלמדים כי קשישים מוותרים על הנהיגה בממוצע רק בחלוף שנתיים מאבחון המחלה.
בספרם של פרופ' ירמיהו הייניק וצבי דוולצקי שמקדיש פרק מיוחד לנושא נכתב כי במחקר שבדק חולים במחלת האלצהיימר שאובחנו כדרגה קלה, 94% מהנשאלים הגדירו את עצמם כנהגים בטוחים, אולם רק 41% עברו מבחן נהיגה. במחקר נוסף, הסתבר שכל החולים עם מחלת האלצהיימר שנכשלו במבחן נהיגה בכביש, הגדירו עצם כנהגים בטוחים.
הסוגיה מאוד כאובה ורגישה, ובפוסט שהועלה לאחרונה בקבוצה " אלצהיימר - מדברים על זה בפייסבוק", שיתפו לא מעט ילדים להורים חולים על הלבטים והקושי בהתמודדות עם ההחלטה ליטול מיקירם את מפתחות הרכב." מדובר על שלב מאוד קשה - תנסו שאחרים יורו על הפסקת נהיגה. זה שלב ראשון לפני הרבה החלטות שתצטרכו לקחת עבורו - תמיד לחשוב צעד אחד קדימה כדי למנוע אסונות", כתבה מירי. נוגה, חברתה לקבוצה, שיתפה גם היא "שלב קשה כואב והכרחי. והאלנטיבה? במקרה הטוב היא תסע ולא תדע לאן או להודיע לכם איפה היא ובמקרה היותר גרוע תאונה שתפגע בעצמה או באחרים".
שתיקת הרופאים
ברמת העיקרון, הקונפליקט סביב הנושא היה צריך להיחסך מהמשפחות. לשון החוק קובעת כי על הרופא המטפל לדווח למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על בני אדם העלולים בנהיגתם לסכן את עצמם ואת הזולת כתוצאה ממחלה ו/או מצב בריאותי שרלוונטי לבטיחות. אלא שבפועל, שיעור הדיווח היזום של הרופאים נמוך מאוד, ובמקרים רבים, המשפחות הן אלו שצריכות לדחוק ברופא, לדווח על כך.
פרופ' יוסף ריבק, לשעבר ראש המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, מסביר כי רבים מרופאי המשפחה, הפסיכיאטרים והגריאטרים שבאים במגע עם הפציינט, נמנעים מכך " חלקם טוענים שאין זה מתפקידם, וחלקם אינם רוצים לאבד קליינטים". גם בהסתדרות הרפואית מודים שקיימת בעיה חמורה. במאמר שפורסם באתר שלהם נכתב, כי הדיווח מעלה סוגיות מהותיות של אתיקה וחדירה לזכויות הפרט. על כן, מוסיף פרופ' ריבק, עיקר הדיווחים מגיעים מבתי החולים והמרכזים הרפואיים, אך זה קורה בשלבים מאוחרים יותר ובינתיים, החולים ממשיכים לנהוג והבעיה מגולגלת לפתחם של בני המשפחה.
אין פתרונות קלים
אלא שישנם גם לא מעט מקרים בהם לאחר שהרישיון ניטל מהחולה בהחלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, הוא ממשיך לנהוג" הוא פשוט לא זוכר שלקחו לו אותו", מסביר פרופ' דוידסון. כך יוצא כי לא מעט משפחות נדרשות להתמודד גם עם הצורך להעלים את הרכב. אחת מהשיטות השכיחות היא להסביר להורה שהרכב התקלקל "תחבלו" ברכב... וכאילו תקחו לתיקון ארוך... אין חלקים...יגיעו עוד שבועיים..", מציעה אורית לחבריה לקבוצת הפייסבוק.
אפשר גם לספר לו שהרכב נגנב, מסביר אורן "זה בדיוק מה שעשיתי, יום אחד הגעתי , לקחתי את הרכב שלו וההחנתי אותו בחניון של מקום העבודה שלי. כשאבא שאל מה קורה, אמרתי לו שהגשתי תלונה במשטרה אבל הם אמרו לי שזה אבוד. המזל שלא היה לרכב ביטוח מקיף, אז גם לא עלתה השאלה של איפה הכסף". במקרים בהם כל הטריקים האלו אינם עובדים, לרשות המשפחה, עומדת האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי אפוטרופוס לחולה. אומנם בתי המשפט אינם ממהרים להיעתר לבקשות כאלו, אולם לדברי עו"ד מיכאל טאוסיג, מומחה לדיני משפחה, פנייה מגובה באסמכתאות רפואיות ותיעוד של שימוש ברכב על ידו , למרות שהרישיון נילקח ממנו, עשויה להצליח. לאחר מכן, האפוטרופוס יכול לגרור את הרכב למגרש או בכפוף לקבלת היתר מבית המשפט - גם למכור את הרכב.
הזיהוי הקריטי
אולם בסופו של דבר, הקושי העיקרי של המשפחות הוא לזהות מתי מגיע הרגע בו יש להציף את הנושא בפני בן המשפחה ולהתחיל בהליך בירור של כשירות נהיגתו. חשוב להדגיש כי אבחון של דמנציה קלה, אינו מעיד בהכרח כי החולה אינו כשיר לנהוג ועל כן, הספרות הרפואית מציינת מספר קריטריוניים בסיסיים, מעין "נורות אדמות" שצריכות להידלק הסימנים הראשונים המעידים על ירידה ביכולת הנהיגה הם עבירות תנועה, תגובות איטיות או לא מתאימות, נסיעה ליעד האורכת זמן רב מהמקובל, או אי-הגעה ליעד כלל.
בספרם של פרופ' ירמיהו הייניק וצבי דוולצקי שמקדיש פרק מיוחד לנושא, נכתב כי על בני המשפחה ששוהים עם יקירם ברכב, לשים לב לקשיים שמתעוררים במצבים הבאים: חילופי נתיבים, בעיות של עקיפה או עצירה ובלימה, תגובות מאוחרות לשילוט וסימני דרך, קשיים בנהיגה לאחור ושמירה על מיקום הרכב בנתיב. כמו כן, אסור להתעלם במצב בו הנחיות וורבליות של נוסע אחר אינן מפוענחות כראוי ובזמן. הקושי להתמודד עם מספר רב של גירויים בו זמנית, בעייתי מאוד על הכביש ופוגע ביכולת להגיב במהירות למצב חירום. גם צמצום מרחקי נסיעה והמנעות גורפת מנהיגה בימי גשם או בלילה, כל אלו מעידים על ירידה בכושר הנהיגה.