עולמות מרהיבים, מרגלים מפלרטטים וגיבורי על דחויים: סקירת הסדרות החדשות

מה: נטפליקס מציגה סדרת אנתולוגיית אנימציה חדשה למבוגרים, מהיוצרים טים מילר ("דדפול") ודיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב"). כל פרק בסדרה, שבמצטבר מונים 18 פרקיה רק קצת מעל שלוש שעות, נוצר על ידי צוות הפקה אחר, והתוצאה היא שלל סיפורים בסגנונות שונים של אנימציה ושל סוגה, כולל מד"ב, אימה ופנטזיה. רוב הפרקים מבוססים על סיפורים קיימים.

מה חשבנו: כמו בכל סדרה מהסוג הזה, הפרקים אינם אחידים ברמתם. לחלקם יש רעיון מעולה אבל הביצוע מאכזב או סתמי ("היסטוריה חלופית", כלומר ההוא עם היטלר, "עידן הקרח"), אחרים דשים בקונספט לעוס ועדיין מצליחים להיות מקסימים ("שלושה רובוטים"), וישנן גם כמה יצירות קטנות ומעולות ("העדה" ו"ליל דגים" המרהיבים, "יד לעזרה", "המלחמה הסודית" ואחרים). יש אף כאלה שהם כה נפלאים עד שחבל שאינם זוכים לגרסאות ארוכות יותר (האגדה הסינית הקסומה של "ציד מוצלח", "כשהיוגורט השתלט" המצחיק).

מקורותיה של "אהבה, מוות ורובוטים" נובעים ממגזין המד"ב שטוף הזימה Heavy Metal משנות השבעים, ואת האירוטיקה הזו ניתן למצוא כאן בשפע, בין אם בעירום נדיב וסצנות סקס ובין אם סתם פטמות מזדקרות. הסקספלויטיישן של אז פחות עובר ב-2019, ולמעשה עלול לפעמים להסיח את הדעת מהיצירתיות האדירה (וחובבת הטוויסטים הקשורים בחתולים) של הסדרה, אבל בסופו של דבר ידו של הכישרון היא על העליונה.

למען האמת, ההישג של "אהבה, מוות ורובוטים" עצום. קשה לא לבהות בה לכל אורכה בעונג - גם פרקים חלשים יותר לא פוגמים במכלול, לא מעט בשל אורכם הצנוע. האנימציה המגוונת ועותקת הנשימה (כמה מהעולמות והדמויות כאן נראים אמיתיים לחלוטין), ובעיקר רגעי ההשראה הרבים שלה ושל הסיפורים, הופכים את הסדרה לחוויה מענגת, מקורית ועתירת דמיון. קשה לא לתהות אם נטפליקס שוב המציאה מחדש מדיום.

מה: דרמה קומית בריטית חדשה של נטפליקס בכיכובו של אידריס אלבה ("הסמויה", "לות'ר"), שגם נמנה על יוצרי הסדרה. מוזיקאי עבר המנסה להתניע מחדש את הקריירה הכושלת שלו, עובד במקביל בתור מטפל המשגיח על הבת הפרועה בת ה-11 של חברו הטוב והמפורסם. גם עם פייפר פראבו ("חופשיות על הבר").

מה חשבנו: אידריס אלבה אולי קנה את עולמו בתפקידים קשוחים של גנגסטר מבולטימור ובלש מלונדון, אבל לאחרונה, כמו בשביל לאזן, הוא תופר לעצמו תפקידים בסדרות קומיות שמתבססות כך או אחרת על חייו האישיים. ב-2018 הוא יצר והשתתף ב-"In The Long Run" המבוססת על ילדותו בשיכוני לונדון, והפעם הוא רותם את הקריירה השנייה והשולית שלו כדי ג'יי ומוזיקאי לטובת הסדרה החדשה של נטפליקס.

למרבה הצער, בשני המקרים מדובר ביצירות זניחות ופשטניות. הכל ב"הסצנה של צ'רלי" נראה דל ומלאכותי. החל במשחק הלא-אמין של הילדה במרכז הסדרה, שכמובן בוגרת וחכמה מכפי גילה, דרך רגעים שההעמדות בהם נראות כל כך מהונדסות, ועד לסצנות המסיבות שניכר בהן עד כמה שום דבר לא באמת מתנגן ברקע ואנשים מצליחים לשמוע זה את זה בשיחה רגילה ממרחקים. כמתבקש יש לסדרה החדשה נשמה גדולה ממש כמו לקודמתה, והיא אפילו מניבה כמה רגעים נוגעים ללב. אם לפעמים הפן הזה מושיע יצירה בעייתית, במקרה של "הסצנה של צ'רלי" היא פשוט פגומה מכדי שהוא יספיק.

מה: לורן כהן, כוכבת "המתים המהלכים", משנה אווירה עם קומדיית ריגול חדשה בכיכובה ברשת ABC. סוכנת ה-CIA הקשוחה פרנצ'סקה "פרנקי" טרוברידג' מצוותת לסוכן ה-FBI וויל צ'ייס (סקוט פולי, "סקנדל") שעבר לאחרונה פרידה כואבת. יחד מנסים השניים לנווט דרך הפוליטיקה המשרדית, לפצח תיקים מורכבים ולנסות להציל את העולם מבלי לפגוע זה בזה. הסדרה משודרת גם בימי שישי בסלקום TV בסמוך לארה"ב.

מה חשבנו: נתחיל בטוב - השחקנים ממש אחלה, ולא רק צמד החמד אלא גם אנה אורטיז ("בטי"), טיילר ג'יימס וויליאמס ("כולם שונאים את כריס", "המתים המהלכים" יחד עם כהן) וג'וש הופקינס ("קוגרטאון"). בתחילה זה נראה כמו עוד "מר וגברת סמית'" אבל הפרקים הבאים מושכים יותר לכיוון סדרת אנסמבל ועדיף שכך. פולי החמוד וכהן הסקסית נהדרים לכשעצמם והכימיה ביניהם עובדת. הסדרה מצטלמת בערים שונות באירופה ולא רק באולפני דמה בלוס אנג'לס, ועל כך סחתיין על ההשקעה, זה נראה מדהים. כמו כן, ביל לורנס ("סקראבס", "ספין סיטי", "קוגרטאון") משמש כמפיק בפועל (ולכן כמובן שגם אשתו כריסטה מילר עוד תפציע שם), אז אולי זה סוג של תו תקן עבור צופים מסוימים.

ועכשיו למה שרע: כל השאר. הפיילוט הקטסטרופי מכיל המון רגעים מביכים באשמת קלישאות של ז'אנר הריגול וכתיבה נוראית. זו סדרה שבה הסוכנים המנוסים מסבירים זה לזה את תוכנית המבצע הסודי בזמן שהוא מתרחש, כדי שהצופים יידעו גם, ואין לה שום בעיה עם זה שזה יוצא דבילי ומלאכותי. הטוויסטים צפויים, ההומור לא מספיק מצחיק וכל אלמנט המתח המיני בין וויל לפרנקי מרגיש לעוס ושווה יריקה. הפרק השני מעט חביב יותר כיוון שהחבורה כבר מגובשת, אבל השלישי מחזיר את הסדרה לסורה ומכיוון שהוא נכתב על ידי היוצר שכתב גם את הפיילוט, יש מעט מאוד מקום לתקווה. חבל, אבל זה כנראה עוד מקרה מצער של "כשסדרה גרועה קורית לשחקנים טובים".

מה: מיני-סדרה קומית חדשה של רשת הכבלים האמריקאית TBS, בהפקת לורן מייקלס ("סטרדיי נייט לייב"). אלייזה (ג'רלדין וויזוואנת'ן, "מאבדים את זה") היא עובדת בגן עדן שמואסת בתפקידה ומחליטה לעבור למחלקת הטיפול בתפילות האנושיות כדי לסייע לקרייג המתמוטט תחת הלחץ (דניאל רדקליף, "הארי פוטר"). איכשהו היא מוצאת את עצמה בהתערבות עם אלוהים (סטיב בושמי, "אימפריית הפשע") - עליה לענות לתפילה אחת ולשדך בין זוג אוהבים בכדור הארץ, אחרת האנושות תושמד. לפי שעה הסדרה לא נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: הכוח המניע מאחורי הסדרה הזו הוא התסריטאי סיימון ריץ' ("סטרדיי נייט לייב"), שיצר גם את "כשגבר פוגש אישה" המקסימה, ולא קשה לעלות על קווי הדמיון: משלים ואנלוגיות בקונספט גבוה לסיטואציות מוכרות מחיי היום יום. "Miracle Workers" מזכירה גם את "המקום הטוב", מבחינת ההקבלה בין העולם שאחרי לחיי משרד בנאליים עם ציוד משרדי מיושן, אבל היא הרבה יותר ילדותית וקלת דעת משתיהן. הרעיון היה יכול להיות מקורי יותר אם הכתיבה הייתה מחמיאה לו באמצעות טקסטים מחודדים ובדיחות שנונות יותר, אבל היא לא, והסדרה נראית כאילו היא דראפט ראשון של תסריט לפני שעובר עליו קומיקאי ומוסיף את ההומור. רדקליף ובושמי טובים כהרגלם אבל בקושי נפגשים על המסך ועל כן קשה שלא לחוש בהחמצה. יש פה ושם כמה יציאות נחמדות, בעיקר בכל הנוגע לתפקודו הרפוי של אלוהים והצגתו כדוש טיפש, אבל זה לא מספיק בשביל שלא להכתיר אותה כבינונית ומפוספסת.

מה: סדרת קומיקס של פלטפורמת הסטרימינג של DC, המהווה ספין אוף ל"טיטאנים" (שזמינה בנטפליקס), על קבוצה של גיבורי על דחויים. כאשר המנטור שלהם נעלם, החבורה מנסה לעלות על עקבותיו כנגד נבל שמטרותיו לא ברורות. בין היתר בכיכובם של ברנדן פרייז'ר, מאט בומר ("צווארון לבן"), דיאן גררו ("כתום זה השחור החדש"), אלן טודיק ("פיירפליי") וטימותי דלטון, הלא הוא ג'יימס בונד בדימוס. לפי שעה לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: מדהים שמסדרה גרועה ונטולת הומור כמו "טיטאנים" מגיעה יצירה כל כך כיפית ומבדרת. הז'אנר הזה מניב כל כך הרבה עלילות מקושקשות ומוטיבים שחוקים, כך שהגישה הקלילה של "דום פטרול" כאילו מיישרת קו עם אלה שקצו בגיבורי על, נבלים מלאי פאתוס, ובמקרה של יצירות טלוויזיוניות גם אפקטים לא תמיד מלהיבים, בלשון המעטה. היא עושה זאת על ידי מודעות עצמית כל כך גדולה, עד שבעצם מדובר בכלאיים של הדבר עצמו ופארודיה עליו. "אוח, עוד גיבורי על טלוויזיוניים", מקריין אלן טודיק הנהדר ("פיירפליי") בתפקיד האיש הרע, "בדיוק מה שהעולם צריך". זה עוד כלום, עד סוף הפרק גם יגיע חמור שמפליץ מסרים, ובהמשך יגיע תיאטרון בובות על קורותיו של מדען נאצי מטורף.

היפה הוא ש"דום פטרול" מצחיקה ומטורללת בלי להקריב את העולם הרגשי של הדמויות שלה. למעשה, אפילו במרכיב הזה היא מוצלחת פי אלף יותר מאשר "טיטאנים", שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות. אחוות הדחויים כפי שהיא נרקמת כאן יוצרת חיבורים נוגעים ללב, ויותר מכך, ההיסטוריה של כמה מהדמויות - קליף שעורג לבת שלו, לארי שאהבתו הנושנה לגבר מלבה את כל מעשיו - מלווה את כל מעשיהם, יוצרת רובד מרגש תמידי למעשיהם בהווה.

לא הכל מושלם, יצוין. לא כל הדמויות חזקות ומעניינות, אין שום הצדקה לפרקים שאורכם שעה תמימה, ובשוך עננת הבדיחות "דום פטרול" עודנה סדרת קומיקס זולה בואכה טראשית. ועדיין, אם לא מאסתם בסוגה, זוהי אחת האופציות המלבבות על המסך.