הלך אחד? יבוא אחר: דברים שאנחנו לא באמת עושות אחרי פרידה

הכתבה הזו היא כנראה אירוע היסטורי. לא צוחקת אתכן. מה שייכתב פה יעזור לכן ברגעים הקשים והמרים בחייכן, באותם ימים שפלים בהם אתן מוצאות את עצמכן מחפשות באינטרנט דברים מסוג: "מה לעשות כשהלב שבור?", "מה לעשות כשבא לי לשבור לעצמי אדנית על הראש?", "איך להחזיר אותו אלי?", "איך לשרוד מכאן הלאה?", וכמובן, "למה הוא לא מתקשר???". במילים אחרות, הכתבה הזו תעודד אתכן להיות עצמכן בפרידה, ולא, נניח, קלישאה חבוטה לעייפה.

עזבו את זה שבימינו כל אדם בר-דעת מתפלצן על חלב, ומחליף אותו במיני-חלב אחרים שהוא נהנה לדון עליהם עם אצבע זקופה ומבט מאנפף. עזבו את זה שאם כבר אתן מפרקות איזה בן-אנד-ג'ריס עסיסי, זה רק כי קפצתן לאיזה ידיד שלכם וסיימתם שאכטה שמינצ'סה אתכן עד כדי כך שכמעט טרפתן גם אותו ואת השולחן. את כל זה, עזבו, והבא נתמקד בעיקר: זה לא קורה. אם כבר, שיברון הלב גורם לנו לא לרצות לאכול, ולהיות שאפות יתר על הרגיל. בסוף תהליך הפרידה נידהם להביט בראי ולראות חצי מעצמנו, חצי שעבר הרבה אבל התאושש, ועם קצת מסקרה והרבה פופ באוזניות, עוד יכול פאקינג להתגבר על זה.

כן, בדיוק כמו שאתן מדמיינות את זה, בתוך שיח ליד הווילה שבה הוא גר, בפרבר האמריקאי הטיפוסי, היכן שאמא שלו יוצאת עם סינר ומנפנפת לו עם מטפחת כדי לקרוא לו הביתה, והשכן הוא פסיכופת עם כלב. לא תודה, קלישאה עתיקה, היום יש לנו כל-כך הרבה אמצעים טכנולוגיים למעקב אחרי Dudes, שמה שאנחנו מנסות לעשות זה להתחמק כמיטב יכולתנו מהמידע הזה. לא לראות תמונות שלה, לא לראות את הפיד שלו, ולא לדעת מיהי החדשה שלו; כי אם וכאשר נדע, נדע יותר מדי: מי היא, איפה היא למדה, איפה גדלה, איזו מוזיקה מחורבנת היא שומעת, איפה ההורים שלה הכירו, מה מספר תעודת הזהות של הדוד השמנמן שלה, איזה אוכל החתול של הדוד הזה הכי אהב ומה חושב הפרעוש שעל החתול בנושאים פוליטיים. ושהיא ממש יפה. אז לא. לא תודה.

כמובן, זה רעיון סופר חביב, אבל למען האמת החיים המודרניים לא ממש משאירים לנו מקום לעיסוקים כאלה. כלומר - זמן זה כסף, ועדיף כבר לקחת את הגוף המרוסק שלנו לעבודה ולהתבכיין שם על האכזבה הרומנטית, במקום להישאר בבית, היכן שאף אחד לא משלם לנו לפי שעות. מה גם שכל העניין של פרידה זה בדיוק המעברים המפחידים בין אקסטזה והתרגשות, הבנה שהכל לטובה, רצון פסיכי ללכת פתאום לחוג מקרמה או ריקוד על עמוד, ולטרוף את כל הבנים בעיר; לבין התחושה המוחלטת שהחיים בזבל, שנגענו בתחתית, שהוא הגבר המושלם ביותר בעולם ולעולם לא נמצא עוד - היי, תראו מה זה, הרגע עבר ברחוב מישהו ממש חמוד.

שוב, קצב החיים הנוכחי אפעס לא מאפשר לנו לנסוע לצוקים ולפרוס ידיים אל הרוח לעיתים קרובות. אבל אם במקרה כן, מזדמן לך לא אחת לצאת לאיזה צוק ולפרוס ידיים ברוח, לטלטל את ראשך כמו מדונה בקליפ של Frozen, לחייך בעיניים עצומות מרוב אהבה עצמית, וכל זה, אז הידד. האמת השונה היא שאהבה עצמית נרקמת בחיי היום-יום. כשלמרות שהרגשת כמו חרא כבר תקופה, מישהו חייך אלייך בסופר, אמר שאת יפה, שהוא רוצה להכיר, או שנפלו לך הענבים ליד הקופה. נתן לך יחס. אהבה עצמית קורית כשאת לפתע מצליחה משימה קשה במיוחד, מפתיעה את עצמך לחיוב מבחינת ארגון הזמנים שלך, מבלה עם חברות ומרגישה נהדר, מלטפת חתלתול. לא אי-שם, אלא אי-כאן-ועכשיו.

כן, טוב, זה יכול לקרות, כלומר אם תצליחי לאגד את כל החברות שלך ללילה ביתי אז את גאון מטורף לגמרי, ואם איכשהו כולן ילבשו פיג'מה קלאסית, וורודה ומכופתרת - אז בכלל. אבל האם החיים הם סרט עם מולי ריינגולד? האם לשתות טקילה באיזה בר ולשמוע מהן כמה הן אף פעם לא אהבו את האקס, לא מספיק? הו בוודאי שזה מספיק, יותר טוב מזה ותשתגעי. הוכח מחקרית (לא בדקתי, אבל אני משוכנעת), שהרעיון הנ"ל הינו הרעיון הטוב ביותר לנושאי הפרידות. תאגדי את החברות שאת אוהבת, שבמקרה הן גם חריפות וקלפטע אחת אחת, ושבו לדון באיך הוא אף פעם לא אמר את הרפרנסים הנכונים בזמן. תוך שעתיים את מבריאה. עד הנפילה הבאה, כמובן, לא שכחנו.

כן, ברור, כי אנשים שהם לא סטודנטים מבצלאל עדיין מפתחים תמונות. בטח. ולא, אפילו לא בחנות, אלא במעבדה הפרטית שלהם בבית, עם פינצטה גדולה וקערות לטבילת דפי התמונות. אה, כמובן, אחר-כך גם מעלים גלריה פרטית בסביבה הקרובה, ושם מוצגות התמונות האלה, ממוסגרות ומבהיקות. כן, עיתונאים באים לסקר את זה (אני מבינה שרצף המשפטים הסרקסטיים כבר עולה על העצבים, אבל לא מצליחה להפסיק!). בכל מקרה, אנחנו לא משקיעות את הזמן בלגזור את ראשי האקס בויפרנד/בסטי משום מקום, וזה מהסיבה הפשוטה שעדיף להקדיש את הזמן הזה להצלת הפינגווינים או משהו, לכל דבר יעיל יותר מזה. והיה ויש לכן משום מה תמונה מודפסת של האקס, כנראה שעבר מספיק זמן. לכו לטיפול, והשליכוה ליאור!

הו בוודאי שיש לי עליית גג! בטח! סליחה, הבטחתי להפסיק עם הטון הציני והמתנשא, אבל בחייאת אבוק דינאק, אני לא בטוחה שיש לי אפילו רצפה בדירה התל-אביבית שלי. לא, אנחנו לא מכניסות את כל חפציהם לארגז קרטון ודוחפות אי-שם למעלה, רק כדי למצוא את זה עוד כך-וכך שנים ולרייר מרוב בכי. אם כבר יש לנו חפצים של האקס, או מהאקס, אנחנו בוחרות מה לשמור, מה לדחוף לשקית, ולמי להעביר את השקית הזו בהקדם האפשרי. את עליות הגג שלנו אנחנו שומרות לשדים ומפלצות וויברטורים סודיים. ובאמת, אם יש לכן עליית גג פנויה, אני והחתול שלי בדיוק מחפשים איפה לגור.