"גם אז ידענו שהוא גאון": החברות של שייקה אופיר מהצ'יזבטרון לא שוכחות מי הרים את המורל

(בווידאו: נעמי פולני מקבלת את פרס ישראל)

מעטים האמנים שהשפיעו על הבידור הישראלי כמו שייקה אופיר. הוא שלח ידו בכל: קולנוע, תיאטרון, מוזיקה, סטנדאפ, מערכוני רדיו, פנטומימה ועוד ועוד. מוכשר בלי גבול, ובעל נוכחות חד פעמית בתוצרים דרמטיים וקומיים כאחד. אף שאופיר זכה למחוות רבות, ואפילו פרסי הקולנוע הישראלי קרויים על שמו, הרי שעד היום איש לא גולל את סיפורו המלא. מעטים ידעו, אם בכלל, על מסלול חייו הפרטי והמקצועי של האיש שהיה לפרצוף וקול המוכרים בכל בית.

"שייקה - החיים הנסתרים של שייקה אופיר", סרטו התיעודי הטרי והמדובר של ארי דווידוביץ', הוא ניסיון ראשון לעשות זאת, כשלושים שנה לאחר מותו של הקומיקאי המבריק. הבמאי פירק את הסרט לשני חלקים: בין נישואיו הראשונים של אופיר לנישואיו השניים, ומלווה את הקריירה המקצועית שלו במקביל להתפתחויות בחייו האישיים: מהופעות עם מרסל מרסו ועד לשוטר אזולאי, דרך ארבעה ילדים, שיתופי פעולה אמנותיים יוצאים מגדר הרגיל, וכישרון אחד ענק.

התחנה האמנותית הראשונה של חייו עומדת היום בצילן של העבודות האייקוניות שלו המאוחרות יותר, כשחקן קולנוע למשל. הכוונה היא כמובן לשנותיו בלהקה הצבאית החשובה ביותר בשנות המדינה הראשונות: הצ'יזבטרון, להקת הפלמ"ח. לאורך חמש תכניות - ארבע צבאיות ותכנית אזרחית אחת - ומופעים רבים מאוד, הותירה הלהקה אוצרות תרבות רבים. ככלות הכל, היה זה סופרגרופ של ממש: הלהקה הוקמה ביוזמת חיים חפר (פיינר דאז) וקיבצה כשרונות אמנותיים מכל רחבי הפלמ"ח, לצד שחקנים מתחילים מהסטודיו של תיאטרון אהל. לצד אופיר, שהיה מהרגע הראשון אחד הכוכבים הבולטים של הלהקה, היו שם גם בת זוגו ולימים אשתו הראשונה אהלה הלוי, נעמי פולני, רבקה'לה קרמר, שלמה בר שביט, גדעון זינגר ורבים אחרים.

"שיר הרעות", "הפלמ"חניק מחפש את המחר", "היי הג'יפ", "החופש תם", "הפגישה", "הפרוטה והירח", "דחילק מוטקה" - כל אלה ואחרים היו לקלאסיקות האהובות של התקופה. הלהקה פעלה בסך הכל כשנתיים, אך המורשת שלה המשיכה להשפיע הלאה לעוד שנים ארוכות. "שייקה - החיים הסודיים של שייקה אופיר" מוקרן כעת ברשת בתי קולנוע לב, לפני שיוצג בהמשך השנה בערוץ yes דוקו. לרגל הפצתו, הסכימו שתי בוגרות הצ'יזבטרון, נעמי פולני (בת 91) - כלת פרס ישראל הטרייה - ורבקה (רבקה'לה) קרמר (בת 89), המתנדבת עד היום בבית הפלמ"ח בתל אביב, לשוחח עם וואלה! תרבות על הלהקה ההיא, על הסרט הטרי ועל דמותו של שותפן להרכב החלוצי.

לשיתוף הפעולה של אופיר ופולני, שהייתה בלהקה מראשית הדרך, היה תפקיד מרכזי בהצלחה שלה. "בתוכנית הראשונה, כל אחד הביא עמו מהציקלון שלו. כל אחד באזורו היה ליצן", היא נזכרת בראשית הדרך, כשאגדת הצ'יזבטרון רק החלה להיבנות. "שייקה... הוא תמיד היה נפלא. היה לו מונולוג, 'אני עקיבא', אז שייקה קרא את המונולוג הזה לאורך כל חיינו, עד הרגע האחרון, מהמופע הראשון ועד הגמר בכל התכניות - היו לנו חמש - תמיד הופיע 'עקיבא'. זה היה שם דבר. היה נעים בצ'יזבטרון והרגשנו שאנחנו במקומנו וזהו. צריך להיות שלם עם המעשה ואז הכל הולך למישרין בטוב", אומרת פולני.

קצרה היריעה מלספר את כל עלילותיה של הצ'יזבטרון, אך לאחת מהן הייתה השפעה מכרעת על חייו של אופיר: באחת מנסיעותיה ברחבי הארץ, נקלעה הלהקה לאירוע טראומתי: הג'יפ של הלהקה עלה על מוקש, ואהלה הלוי נפצעה קשה. היא שרדה והצליחה להחלים, אך נאלצה לעזוב את ההרכב - וקרמר היא זו שנקראה להצטרף במקומה. שמואל בונים, במאי הצ'יזבטרון ולימים מבמאי הבית של הקאמרי, נתקל בה בעת ששירתה במחלקת התרבות, וזכר שפעם, לפני המלחמה, השתתפה כנערה בהפקות שביים. "בונים ראה אותי ואמר: 'היי רבקה'לה, את לא צריכה לשבת פה, בואי לצ'יזבטרון'. אהלה הייתה פצועה והצ'יזבטרון התחיל לעבוד על עצמו מחדש - אז הצטרפתי ומצאתי את מקומי יפה מאוד. אני שרתי עם שייקה 'זה הכל עניין של אופי', אני שרתי את 'הן אפשר' כשהם כמובן הצטרפו אליי", היא נזכרת. "היה לנו כיף, מאמה'לה. היינו בנסיעות, באוטובוסים, במשאיות ובטנדרים. שייקה כל הזמן החזיק לנו מורל גבוה. אז זה היה כיף. היינו צעירים ויפים. אני מתגעגעת לזה".

"חיים חפר כתב חומר כל כך מקסים שאף אחד לא הגיע לברכיים שלו. במובן הזה הוא היה גאון", אומרת היום קרמר ביחס ללהקות הצבאיות האחרות שפעלו במקביל לצ'יזבטרון במלחמת העצמאות. "הצ'יזבטרון ביי פאר הייתה ה-להקה בגלל נעמי ושייקה ואליקום שפירא. אין מה להשוות. מזלי שנפלתי לתוך העניין הזה. ואני שמחה מאוד על זה. זה נתן לי גז ואוויר לנשימה לכל חיי, ממש-ממש".

איך היה להיות אישה בתוך חבורת הגברים הזאת? התייחסו אליכן אחרת? הצ'יזבטרון, והפלמ"ח בכלל, היו בטוחים לנשים?

"זאת שאלה ממש לא לעניין לתקופה הזאת. זה לא היום, אני לא יודעת מה קורה היום. החברות הייתה שלמה", עונה קרמר. "לא, מאמינקה. היינו כולנו חניכי תנועות הנוער הסוציאליסטי, החברות הייתה מעלה ראשונה, אני לא רואה בזה שום נפילה או וואטאבר. לא היה שום הבדל בין הבנים והבנות ואצלנו בתוך הלהקה גם לא היו רומנים".

לאחר שחרור הלהקה מהצבא, ניסתה "הצ'יזבטרון" את כוחה במופע אזרחי: תכנית סאטירית בשם "שטח הפקר", שהפנתה את חיציה לממסד המפא"יניקי, בשעה שהלהקה זוהתה עם מפ"ם השמאלית יותר, וכמובן עם הפלמ"ח שפורק בידי בן גוריון. היה זה כישלון חרוץ: הביקורות קטלו, בצבא כעסו, והצ'יזבטרון סיים בעקבותיה את דרכו.

"חיים חפר בהחלט רצה שהצ'יזבטרון ימשיך כלהקה אזרחית ויצחק שדה ממש תמך בזה ופגש אותנו, ודיבר על כמה זה חשוב - אבל זה כבר הלך להיות פוליטי. חוץ מזה, שייקה עזב אותנו לפריז ללמוד, אז הצלע החשובה ביותר גם הלכה. בקיצור זה לא עבד. פשוט יום אחד ראינו שזה כבר לא זה והקהל לא מגיב כמו שקודם. בלי שייקה זה היה דבר אחר", אומרת קרמר. אחר כך היא המשיכה לקריירה קצרה עד שהחליטה לעזוב את הבמות. לעומת זאת, פולני הייתה לאחת הדמויות המשמעותיות בעולם הבידור של הזמן ההוא, כשעיצבה בדמותה את הלהקות הצבאיות שיבואו לאחר מכן, הקימה את "התרנגולים" - ועשתה עוד רבות.

לאורך שתי השיחות, השתיים קושרות כתרים רבים לחברן המנוח, עליו הן עדיין מדברות בלשון הווה. "הוא ענק. הוא ממציא במקום דברים כל כך לא משומשים, והוא הוריש אינסוף מילים, אינסוף. כזה פורה שאין לך מושג", מספרת פולני.

"אני אהבתי את שייקה אהבה חברית יוצאת מן הכלל", אומרת גם קרמר. "הוא לא ניסה טריקים עליי כאישה, היינו חברים טובים. איך תמיד היו אומרים על שייקה: בוגר כיתה ג' אך לא בבית ספרנו. הוא היה גאון, גם אז ידעתי שהוא גאון. הוא באמת לא דיבר על עצמו. הוא לא היה איש שיחה של דברים עמוקים - אבל הוא היה חבר טוב, אתה הרגשת שהוא חבר טוב. הוא עשה דברים ולא ישב רגע בשקט, כל הזמן קפץ ושעשע אותנו. כל הזמן. אני מתגעגעת אליו, אני ממש מתגעגעת אליו. הוא היה ממש עוגן בחיים שלי, כי ידעתי מאיפה הוא בא, מאיפה המשפחה, מאיזה רקע הוא בא".

הסרט הטרי מנסה לברר את הדמות מאחורי השחקן המצליח, ובעיקר סביב מערכות היחסים האישיות שלו עם שתי נשותיו, אהלה הלוי ולידיה שומאכר, וארבעת ילדיו. הוא נשען על הקלטות, צילומי ארכיון, וראיונות עם מבחר דמויות מפתח, בהן גם פולני וקרמר. יותר מאשר הגילויים על חייו הפרטיים, התפרקות משפחתו ונישואיו החדשים, הישגו הגדול של הסרט בעצם האנדרטה שהוא מציב לגדול הבדרנים העבריים. "נהדר שהסרט ישנו, מפני שפתאום נזכרנו בשייקה וביכולתו ובמה שהוא עושה", אומרת פולני. "[אופיר היה] פשוט נהדר. הוא כל כך פעיל בכל מה שהוא עושה", היא נאנחת כשהיא מדברת על חייו, "בכל מקום יש ייסורים. שייקה היה איש משפחה, הוא לבבי בעירבון מוגבל. גם ליבו טוב, אבל אין פה אפשרות... עם שחקנים זה די פופולרי, כי שעות העבודה הן כאלה שהטיפול נופל רוב הזמן על בן הזוג".

קרמר, לעומת זאת, אהבה פחות את ההתמקדות בחייו האישיים של אופיר. "מאמינקה בוא אני אגיד לך מה אני חושבת על הסרט: לטעמי הוא ארוך מדי. זה מעייף", היא אומרת, "מה זה 'החיים הסודיים של שייקה'? הוא היה גבר שנשים התנפלו עליו. הרומנים עם הכוכבת ההוליוודית הגדולה - זה אחד הדברים, זה לא מרכז חייו של שייקה. לשייקה היו רומנים כל הזמן, אתה מבין אותי?".

"שייקה היה אדם בפני עצמו וכל הסיפורים של שתי המשפחות - זה קורה בכל כך הרבה משפחות שמתחתנים ועוד פעם נפרדים ועוד פעם מתים. אני לא רואה בסיפור הזה סודות של שייקה. זה לא סוד", היא ממשיכה. "אנשים יותר חזקים מתגרשים, סו וואט".

בשנים האחרונות לחייו של אופיר, הוא התקשה למצוא מחדש את מקומו על הבמה בעולם בידור שהשתנה לחלוטין. לדברי קרמר, היו אלה שנים קשות עבורו, שבסופן הוכרע בידי מחלת הסרטן בגיל 58 בלבד. "הוא נשבר. הוא לא היה חזק מספיק. הוא פשוט לא עמד בזה, והוא איבד את המהות שלו והיה זקוק לאהדה מהקהל", היא אומרת. "הוא היה כל כך מוכשר, מאמאלה, אף אחד עד היום הזה מהקומדיאנטים לא הגיע בכלל לרמה שלו. הוא יחיד - לא בדורו - הוא יחיד בהרבה דורות. מה זה חשוב שהוא התגרש והוא התחתן עוד פעם, זה מה שחשוב. היו פה שתי משפחות שלא עמדו בנטל החיים".

ממרחק הזמן, מה השיר או המערכון האהוב עלייך של הצ'יזבטרון ולמה?

"אין דבר כזה. שאלה כזאת לא שואלים פתאום. אני צריכה לחשוב, ואם אני אומרת אני לא לוקחת אחריות שככה", נוזפת בי פולני, במידה מסוימת של צדק. "'הן אפשר' זה השיר הכי טוב, אני חושבת - לא, זה לא נכון. זה השיר שהערך שלו כשיר-זמר הוא רב. בדרך כלל שירים שמתלוצצים לא יכולים להיות הכי טובים: הם משעשעים, זה תמיד משהו שצף מתוך מציאות בהווה. אז יש שירים על בנות שמשוגעות על מוטי ובנים שמשוגעים על ציפי - דברים שטותיים. אבל 'הן אפשר' - הכל יפה בו ואין בו התחכמויות. יש משפט נחמד: 'ובג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר'. זה שיר שנכתב מוקדם עוד בטרם זה נגמר, ובוודאי ב-48. 'הרעות' זה שיר נהדר מילולית גם כן, שגורי כתב לנו".

את "הן אפשר" שרה קרמר סולו, וגם היא גאה בו מאוד עד היום. "קודם כל אני טוענת שזה שיר השלום הראשון. 'שאגו בחורים כי נגמר' - מה נגמר? המלחמה נגמרה - אבל היא לא נגמרה ואת זה אנחנו יודעים עד עצם היום הזה". לפני ימים מספר היא אף ביצעה את השיר על במה פעם נוספת, במסגרת חגיגת יום הולדת 95 לאלוף עמוס חורב, אף הוא איש הפלמ"ח, שנערכה בצוותא. "זה הולך איתי לאורך כל הדרך. אני לא נפרדת מזה".

ממרחק 70 שנה ויותר, הרבה דברים השתנו כאן. אתן מרגישות שמכבדים את המורשת שלכן, של הצ'יזבטרון ושל הפלמ"ח?

"כן, מכבדים ולא רק מכבדים. יש לי כבר שני נינים והנכדים שלי כולם בוגרים כבר, וכשהם מדברים עליי הם כל הזמן מדברים בהערצה על התקופה ההיא. מדברים בכבוד גדול, בקנאה, ואני תמיד מספרת להם על כל מיני דברים והם ממש מלקקים את האצבעות. הייתה לי שיחה שלשום עם אחד הנכדים, הוא כבר בן עשרים ומשהו ומחפש את דרכו בחיים, איזה מענטש הוא. זורקים עליהם זבל, על הדורות הבאים. יש חרא בארץ, די חרא, אבל לא הילדים שלי", צוחקת קרמר.

"אני שואלת את עצמי על הדברים האלה, אני שואלת את עצמי באיזה מידה אני כיבדתי את המורשת של הקודמים לי. יש אקסיומה, קודם כל, שאדם שאוהב את מלאכתו. הרבה פעמים אנשים לא יודעים. בראש ובראשונה מי שלא מכבד הוא לא מתאמץ לכבד, זה לא מעניין אותו", אומרת פולני, ועוברת לדבר על השירים המצליחים כיום, שהם אינם לרוחה. "שים לב על מה שרים, אפילו על נושאים הם לא שרים הם שרים על הוא והיא", היא אומרת, "אפילו שישירו את שירי האהבה שלהם עם רעיון, סתם, שיהיה יותר מעניין מלמה עזבת אותי, ולא רק שירים של שיחת טלפון".

השנה הייתה לך שנה מיוחדת, כשקיבלת את פרס ישראל. מה עוד אפשר לאחל לך?

"אם כולם יהיו שבעי רצון להפסיק עם החשבונות כולנו נהנה מהחיים. כולנו נחיה טוב יותר", פולני מסכמת.