1. התכנית "הכל אישי" ששודרה אמש, ליוותה את הזמר קובי פרץ בימיו הראשונים לאחר שחרורו מהכלא, כשהמראיין המוביל הוא חיים אתגר. לאירוע הזה הצטרף גם העיתונאי ושדרן המוזיקה המזרחית הוותיק ירון אילן, שחובר אליו לכמה סצנות על תקן חבר-פרשן, אך מקבל בפועל מעט מדי נפח. עניין מצער כשמדובר בדמות היחידה שמדברת לעניין על מוזיקה. המקצוע של גיבור התוכנית, כן?
לאורך הכתבה השניים עוברים בכל התחנות המקובלות: רגע היציאה מהכלא, החזרה לבית ולמשפחה, מסיבת השחרור, חזרות ראשונות עם הלהקה והופעה ראשונה בחתונה של זוג צעיר. מעגל מושלם לסיפור מושלם: עלייה לגדולה, נפילה כואבת, התפכחות, חשבון נפש, הפנמה של הדברים החשובים בחיים - והתחלה מחדש. הזמנתו של פרץ להופיע בחתונה של זוג צעיר היא הדוגמה האולטימטיבית לסליחה ציבורית, ולכן גם סוגרת את הסיפור.
רוב הזמן התוצאה מתקבלת על הדעת, עד שמגיע שלב הווידוי וההוכחה. זה טקס קבוע ומשפיל שמוליכים בו מפורסמים שנתפסו בקלקלתם: האם אתה מודה שטעית? האם אתה מתנצל? האם עכשיו הבנת את הדרך הנכונה? אתגר סיגל לעצמו את המניירות הנחוצות לתפקיד הזה ושכלל אותן לאחרונה בסדרת "המתחזים" שלו - הוא יביט באופן נוקב על האיש הניצב ממולו, ידרוש ממנו תשובות, ירים גבותיו בפליאה כשהוא לא מקבל בדיוק את הנוסח המקובל עליו - ויתחיל שוב את המשחק. רק אחרי שלב ה"נו נו נו", ההודאה והבכי אפשר לקבל אותך בחזרה.
ככה זה עובד גם כאן. ברור שפרץ חש נבגד, הרי עדות אמרגנו, שחתם על הסכם עד מדינה, היא זו שהפלילה אותו. מטבע הדברים, הוא גם מאמין שהחמירו איתו בגלל שהוא זמר מפורסם ("אני שילמתי בשביל כל האמנים") - לא סברה מופרכת. זה השלב שבו אתגר נכנס לפעולה. "אתה לוקח אחריות על העלמת המס - או שלא?", הוא שואל. פרץ עונה שהוא בהחלט אשם, אבל שב על גרסתו שהוליכו אותו שולל ושלא היה מודע לדברים. אתגר דוחק אותו לפינה, מעמת אותו עם פסיקת בית המשפט. "קובי פרץ עבריין מורשע", הוא מטיח בו. פרץ עונה: "בחיים לא הרגשתי עבריין, לא הייתי עבריין ואני גם לא אהיה".
"זה שהורשעתי, הורשעתי. אין בזה אפילו עוררין. שילמתי? שילמתי את חובי לחברה, אני חושב מעל ומעבר אפילו. התנהלתי לא נכון זה בטוח. אין לי ספק. אם הייתי חוזר אחורה הייתי מתנהל אחרת לגמרי" - לדעתי זאת תשובה שהאדם הסביר יכול לקבל כהודאה מבלי לצפות ליותר מאדם שנלחם על שאריות כבודו העצמי. אלא שאתגר, קובי מידן דה לה שמאטע, ממסגר אותה אחרת: "גם אחרי שהורשע בבית המשפט ולקח אחריות על מעשיו מול ועדת השחרורים, פרץ לא מתנצל ומסרב לקבל את המציאות".
אולי יש מי שחושב שזאת עיתונות גדולה, חשיפת האמת שאין בלתה כנגד גניבת דעת. בעיניי מדובר בשילוב של התנשאות ולעג של הטלוויזיה ההו-כה-מוסרית מול אדם שמנסה להניח מאחוריו את מה שסביר להניח שהיא התקופה השחורה בחייו ולהתחיל מחדש.
כל ההתרחשות הזאת נמשכת דקות ספורות מתוך התכנית, אבל הן אלה שמותירות את הטעם הרע ביותר, ומאפילות על כל השאר. אין ערך עיתונאי בעקיצה הזאת, וגם לא ערך חברתי. ברור שהסיפור שמתבקש לספר בהזדמנות הזאת הוא סיפור שחרורו של פרץ מהכלא, אבל כשאתגר וצוותו לא מדגישים שיקום וגאולה, אלא בעיקר את השפל והטעות - הם משדרים שפרץ הוא קודם כל עבריין ורק אחר כל כך השאר (נגיד, זמר מאוד אהוב ומשפיע), ונהנים מפעולת הסימון והשיימינג הזאת. מה יש לומר, ראינו עיתונות טובה יותר.
2. גאולה אבן הפתיעה אתמול כשבצעד לא אופייני בחרה לערבב את ההספדים על אורי אבנרי עם ביקורת על כמה ממספידיו - מנהיג הלייבור בבריטניה ג'רמי קורבין ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן - אשר אליבא דאבן לא חוששים גם להספיד פעילי טרור. ביקורת על קורבין ו/או על אבו מאזן היא בהחלט בתחום הסמכות של מגישת חדשות בכירה כאבן, אך הקישור בין הדברים ביחס לאבנרי - קודם כל עיתונאי פורץ דרך וגם פעיל שמאל משפיע - תמוה ואף מקומם, לא בזמן הנכון ואף לא במקום. בכך חצתה אבן גבול שלא נהוג לחצות (עדיין) בממלכתיות הישראלי: הפיכתם של הספדים על אנשי ציבור ישראלים לזירה נוספת של הדיון המאוס - האם הם (היו) איתנו או נגדנו?