טקסי פרסים קולנועיים מתגלים בדרך כלל כאירועים הכי משעממים שיש. היוצרים המאושרים מאבדים את כל היצירתיות שלהם ברגע שהם חנוטים בחליפה, ולרוב פשוט עולים לבמה בנימוס, מודים לקהל המהוגן לא פחות מהם ואז לוקחים את הפסלון כמו ילד מרובע שקיבל תעודה. הכל לפרוטוקול ולפי הפרוטוקול.
אך רובן אוסטלנד, במאי "הריבוע", חרג מן הכללים הללו. היוצר השוודי קיבל לפני כתשעה חודשים את דקל הזהב, הפרס הראשי בפסטיבל קאן ואחד היוקרתיים בעולם הקולנוע, והגיב לכך כמו כדורגלן שכובש שער ניצחון. הוא זינק מן המושב, קפץ, השתולל והפעיל את הקהל, ולא הפסיק את החגיגה המוטרפת גם כשעלה לפודיום. בעוד שבוע וחצי יתקיים טקס האוסקר, לו מועמד הסרט בקטגוריית השפה הזרה, ואם יזכה אף הפעם, הקולנוען הסקנדינבי מבטיח בריאיון לוואלה! תרבות שישחזר את הסצנה גם מול חברי האקדמיה האמריקאית.
"כשאתה מקבל פרס כזה, אתה רוצה ליצור מופע על הבמה שיבדל אותך מכל השאר", מסביר יוצר הסרט המהולל, שעולה כאן בסוף השבוע. "בסרט הקודם שלי, 'כוח עליון', תיארתי מה קורה כשבורגנים מיושבים בחופשת סקי עומדים מול מפולת שלג. זה מה שאני רוצה ליצור בעצמי: סיטואציה בה קהל לובשי חליפות בטקס מכובד עומד מול תופעת טבע שלא היה מוכן לה".
אוסטלנד, בן 43 כיום, נחשב בשנים האחרונות לחביבם של עכברי קולנוע, אבל לא התחיל בעצמו בתור כזה. הוא היה משוגע על סקי, וצילם בצעירותו בשירותן של חברות מסחריות סרטונים קצרים שתיעדו את המתרחש באתרי גלישת החורף, בעיקר כדי שיוכל לממן את השהות בהם. עם הזמן התאהב במצלמה, הלך ללמוד קולנוע ואז לאט-לאט הפך לקולנוען השוודי הבולט בדורו. לפני "הריבוע" יצר ארבעה סרטים באורך מלא, הבולט בהם "כוח עליון" שקטף את הפרס הראשון במבט מסוים, מסגרת הצד של התחרות הרשמית בקאן, וגם הראשון שהופץ מסחרית בישראל.
ב"הריבוע" דובר השוודית והאנגלית, עושה אוסטלנד קפיצת מדרגה עצומה. גם בגלל שהוא משתף כאן פעולה עם כוכבת בינלאומית כמו אליזבת מוס, אבל בעיקר בגלל השאפתנות של היצירה הזו, שהיא למעשה כמו חמישה סרטים המחוברים להם יחדיו. דרך סיפורו של מנהל מוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, הבמאי עוסק כאן באופן שנון, סוחף, מקורי, מחכים ומפעים כמעט בכל נושא אקטואלי שאפשר להעלות על הדעת: יחסים בין המינים, תקינות פוליטית, מדיה חברתית, הגירה, תקשורת, פערי מעמדות ועוד ועוד. יש בו גם לא מעט פסיכולוגיה חברתית, בסצנות שהן מעין גרסה קולנועית של "יצאת צדיק" או "חייך, אכלת אותה", וגם שלל סיטואציות פרועות לחלוטין, שלא לומר תמוהות: אישה נלחמת להחזיק ברשותה קונדום מלא זרע, אדם דמוי קוף מחולל מהומה בארוחת ערב רשמית, איש עם תסמונת טורט מחולל מהומה משלו ומה לא.
אך יותר מכל, אם צריך בכל זאת לסכם את "הריבוע" במשפט אחד, נאמר כי זה סרט על פריבילגיה. גיבורו, בגילומו של קלאס בנג, הוא האדם הכי פריבילגי בעולם: אירופאי, שוודי, סקנדינבי, גבר לבן, גבוה ונאה, עשיר ומבוסס, ראש החץ של האליטה הישנה, הנמצא בכל עמדות הכוח האפשריות. אך אז, בעקבות סדרה של תקריות מקריות, שתחילתן בגניבת ארנקו, הוא מופשט מכל אחת ואחת מן הפריבילגיות שלו, ונאלץ לצאת למסע במורד המדרון, מן הקומה העליונה של מגדל השן לקרקע המציאות.
"אני מסכים עם ההגדרה הזו", אומר אוסטלנד בראיון שהיו לו שני חלקים - הראשון, פנים אל פנים מיד לאחר הפרמיירה בקאן לפני כתשעה חודשים, והשני בסקייפ לפני כשבוע, בעיצומו של קמפיין האוסקר שלו. "כמו הגיבור, גם אני מצאתי את עצמי בעמדה פריבילגית וגם אני התחלתי לשאול את עצמי - מה האחריות שלי בתוך החברה בה אני חי? בימינו, אנחנו עשירים ומתורבתים מאי פעם, אבל גם יותר מודעים לכל הזוועות והעוולות שמתרחשות סביבנו, והשאלה שאני שואל כאן היא: האם המודעות הזו גורמת לנו לקחת אחריות, ואם כן - אז איך?"
הסרט הוקרן לראשונה לפני כתשעה חודשים. מאז, כידוע, קרו הרבה דברים, והעיסוק שלו בפריבילגיה גברית נהיה עוד יותר רלוונטי ואקטואלי.
"אין ספק. תנועת Metoo היא דבר מאוד חיובי. אנחנו חברה מאוד פטריארכלית ובמשך שנים תעשיית הקולנוע הפכה נשים לאובייקטים מיניים ומיחזרה את הדימוי הזה באופן שהשפיע על החברה כולה. כשאנחנו מדברים על האחריות שלנו, אנחנו גם צריכים לדבר על זה - איך אנחנו, כקולנוענים, מייצגים את העולם ובכך מעצבים תודעה? אני חושב שזו תקופה בה מעניין להיות גבר לבן, כי בעבר זו הייתה הקבוצה השלטת שהסתכלה מלמעלה על כולם, אבל עכשיו כולם מפנים אלינו את הזרקור ומציגים לנו שאלות על ההתנהלות שלנו".
זה אתגר, או בעיה?
"אני לא רואה את עצמי כקורבן. אני חושב שנשים מתחילות לבחון מחדש את המבנה של החברה וזה הדבר הכי טבעי בעולם, כי ככל שאנשים מקבלים זכויות הם מבקשים לעצמם עוד ועוד. בעבר נשים היו כל כך שוליות בשוק העבודה שהן עסקו בהישרדות ולא הייתה להן אפשרות לבחון את הסדר החברתי, אבל כשהתחלנו לנוע לעבר שיוויון בשכר, לפחות בשוודיה, הן עברו לשלב הבא, שהוא לבדוק את מאזן הכוחות כולו".
מבין כל יוצרי הסרטים באורך מלא שפועלים כיום, אוסטלנד הוא אולי זה שמושפע באופן הכי בולט מסרטוני יוטיוב ויראלים, שהוא מעריץ גדול שלהם ועוקב אחריהם בכפייתיות. התסריט של "כוח עליון" התבסס על כמה כאלה, וזה נכון גם לגבי "הריבוע". הסרט מתחיל בסצנה המלגלגת על עולם האמנות המודרנית, אותו הבמאי מגדיר כ"קלישאתי, נלעג, חוזר על עצמו וריקני לחלוטין", והיא מבוססת על מפגש אמן עם ג'וליאן שנאבל שמצא ברשת.
נוסף לכך, את טרי נוטרי, המגלם את האדם דמוי קוף, מצא הבמאי דרך סרטון יוטיוב המסביר איך לחקות את חברינו שקדמו לנו בשרשרת האבולוציונית. הסצנה בכיכובו היא הביזארית והשנויה במחלוקת בסרט, והיא זו שגורמת לחלק מן הקהל לזעוק "וואט דה פאק?".
סצנה זו מתארת כיצד האדם-קוף מתפרץ לתוך ארוחת ערב חגיגית, ומתחיל לתקוף כמה מן הנוכחים בה - בשעה שהסועדים האחרים יושבים בחיבוק ידיים ואיש מהם לא נוקף אצבע כדי להגן על חבריו. "כל הזמן שואלים אותי על הרגע הזה, אבל התהיות הללו לא מפריעות לי או מתישות אותי, אני אוהב להסביר למה התכוונתי". אומר הבמאי. "הטעות הגדולה היא לחשוב שנקודת המבט שלי היא אתית ותו לא, שרציתי לעסוק כאן בשאלות מוסריות בלבד. לא, בכלל לא! אני עוסק בפסיכולוגיה התנהגותית".
"השאלה שלי היא איך אנחנו מגיבים במצבים כאלה והתשובה היא שאנחנו קופאים, משותקים. כך גם מתנהג עדר חיות מול חיית טרף. הוא קופא במקום, כי אם יראה פחד אז החיה תסתער עליו ואם יברח היא תרדוף אחריו, אז הפתרון הכי אינסטינקטיבי הוא לשבת בשקט ולקוות שהטורף יבחר במישהו אחר. כבר היו מחקרים שהוכיחו שאם יתקפו אותך ברחוב, אז ככל שיש בו יותר אנשים באותו רגע, כך גם קטן הסיכוי שמישהו מעוברי האורח יטרח לעזור לך. אנחנו עדר. הסצנה הזו היא ניסוי סוציולוגי, וכך גם הסרט כולו. אני שם מלכודות לגיבור ולשאר הדמויות ובוחן איך הם מתנהגים".
ולמה דווקא קוף?
"בני אדם אוהבים לצפות בקופים, כי הם למעשה בדיוק כמונו, רק בלי תרבות, ומאפשרים לנו לראות איך אנחנו היינו, לו כל מה שהיה לנו זה צרכים ואינסטינקטים. הם הגרסה הפרימטיבית שלנו שמחצינה את הממד החייתי בנו".
אני מניח שהסצנה הזו לא התרחשה במציאות, אבל כמה מן הסיטואציות האחרות שמתוארות כאן מבוססות על מקרים אמיתיים?
"הרבה. חלק קרו לי, וחלק לאחרים. הקטע עם הקונדום למשל - זה קרה לחבר שלי, עם אשה שפגש בפאב. האיש עם הטורט - זה משהו שקרה לי כשהלכתי להצגה. ברגע שכבו האורות מישהו בקהל התחיל לצעוק ולקלל ללא הרף, וזה היה מעניין, כי התחיל בעצם מעין קרב על תשומת הלב בינו לשחקנים שעל הבמה".
ומה עם סצנת הראיון העיתונאי, שמלגלגת על אנשים כמוך, אבל גם על אנשים כמוני?
"כן, גם זה מבוסס על סיפור אמיתי, אבל בוא לא נכנס לזה עכשיו...".
עוד לא הספקנו להירגע מ"הריבוע" ובקרוב אוסטלנד ישגר לנו סרט חדש, "משולש העצבות" שמו, שיעסוק בתעשיית האופנה ואמורים להיות בו עוד יותר דיאלוגים בשפה האנגלית מאשר פה. "בעבר פחדתי שלא אוכל לביים כהלכה במה שאינה שפת אמי", אומר הבמאי, שכמו רוב בני עמו דובר אנגלית מצוינת, "אבל עכשיו הבנתי שאין לי בעיה עם זה".
יש ב"הריבוע" אנגלית כי יש בו את אליזבת מוס ודומיניק ווסט. חיפשת כוכבים ומצאת אותם, או שחיפשת שחקנים והם אלה שהיו מתאימים?
"עשינו עבודת ליהוק מדוקדקת לכל אחד מן התפקידים. לא היה שחקן שקיבל תפקיד כי הוא מוכר יותר, וגם אליזבת עברה אודישנים. לא חיפשתי בהכרח שחקנית דוברת אנגלית, אבל היא מי שהכי התאימה לתפקיד והמוצא שלה לא הפריע - כי הסרט מתרחש בעולם האמנות, שהוא קהילה בינלאומית".
באמת נראה שעבודת הליהוק היתה יסודית, גם כי את התפקידים הקטנים מגלמים שחקנים שמושלמים להם. למשל, דמותה של הקבצנית, שמבקשת מן הגיבור שיקנה לה אוכל ואז לא מרוצה מטיב המזון שרכש.
"היא קבצנית גם במציאות. בחנו לתפקיד שחקנים מקצועיים, אבל משהו בדרך בה הביטה בי גרם לי להתאהב בה. התפקיד הזה דרש אירוניה ותזמון קומי והיה לה את שניהם".
והילד שמגלם את בן המהגרים מן הפרברים שבסופו של דבר משנה את חייו של הגיבור - אלחנדרו אדוארד. הוא גם נפלא.
"האמת היא שבהתחלה תכננתי שהדמות הזו תהיה קצת מבוגרת יותר, אבל אז פגשתי את אלחנדרו. הגענו לעשות אודישנים בכמה בתי ספר שונים בשוודיה והוא לא התייצב לאחד מהם, אלא פשוט עבר בסביבה. ישר הבחנתי בו. אני חושב שזה השחקן היחיד שהתקבל לתפקיד אחרי אודישן אחד בלבד, אפילו אליזבת לא זכתה לכבוד הזה. יש לו כל כך הרבה אנרגיות - בכל פעם שצעקתי 'אקשן' זה היה כאילו שלחצתי על כפתור שגורם לו להתפוצץ".
בוא נדבר קצת על המוזיקה, ועל עוד סצנה גדולה - זו שבה נוהגים לצלילי "Genesis" של ג'סטיס.
"חיפשתי שיר שירים את הדמויות. בהתחלה חשבתי על מטאליקה, אבל נזכרתי בשיר הזה, שתמיד אהבתי אותו ויש בו המון אנרגיה. גם היה לי קשר עם הלהקה, כי עבדתי פעם עם אקסית של אחד החברים בה, אז היה לי קל לקבל זכויות".
אהבתי גם את איך שאתה משתמש ברעשי רקע.
"זה משהו שעשיתי גם בסרט הקודם. רעשי רקע יכולים לתרום המון. למשל, בדיאלוג בין הגיבור והדמות של אליזבת מוס במוזיאון, הרעשים שמגיעים מן אחת האינסטלציות במקום מחייבים אותם להפסיק לדבר מדי פעם ויוצרים שתיקה מביכה. בסצנה אחרת, במהלך ישיבה של מנהל המוזיאון עם אנשי השיווק שלו, היללות של התינוק שנמצא בחדר מעצימות את תחושת הלחץ שהוא נמצא בה".
יש הרבה שאלות שהקהל שואל את עצמו ביחס לסרט. אחת מהן היא למה הוא צריך להימשך שעתיים וחצי?!
"הגרסה הראשונה נמשכה שלוש שעות ו-23 דקות. היינו קצת לחוצים בעריכה שלה, כדי להספיק להכין אותה לקאן, והאמת שאני חושב שקיצרנו את הסרט קצת יותר מדי".
השנה אתה מועמד לאוסקר, אבל לפני שלוש שנים היית ברשימה המקוצרת ולא נכנסת לחמישייה הסופית, מה שקרה השנה לבמאי "פוקסטרוט" שמוליק מעוז. כמי שכבר עבר את זה, איך תציע לו להתמודד עם האכזבה?
"הוא צריך להפוך את האכזבה למשהו פרודוקטיבי, להפוך אותה לאנרגיה חיובית. הוא צריך להגיד - 'חכו חכו, אני אראה להם מה זה לא לתת לי מועמדות, תראו איזה סרט אני אעשה עכשיו'".
אז אתה מבטיח שאם תזכה באוסקר, תשתולל באולם כמו שעשית בקאן. אנחנו בונים על זה כמה שיתבל קצת את הטקס הצפוי והמשעמם.
"כן, כן, אל דאגה, זו הבטחה".
הסרטון בו תיעד אוסטלנד את שמחתו למשמע מועמדתו לאוסקר
