סיפורו של עידן שבתאי: "הייתי על סף מוות, באפילה ובחושך, אין יותר גרוע מזה"

קצת אחרי שנבחר לשחקן המצטיין של קבוצת הנוער של בית"ר תל אביב/רמלה לעונת 2015\2014, עידן שבתאי כתב פוסט מצמרר בפייסבוק: "השנה שעברה עליי היתה המשמעותית בחיי. שנשאף ונגיע כמה שיותר רחוק בעזרת השם. שתעבור שנה עם המון הישגים כמו העונה שחלפה, שנצליח בכל אשר נעשה ורק בריאות בחיים".

שבתאי, היום בן 21, התאמן חלקית עוד בעונה שלפני כן עם קבוצת הבוגרים (שי ברדה, שאימן את הקבוצה יחד עם דראפיץ', אמר: "העלינו אותו כי לפני הכל ראיתי שחקן מחויב וממושמע שרוצה להילחם על הקריירה"), אך בעת שכתב את הפוסט, בספטמבר 2015, הוא כבר היה רשמית בבוגרים. הוא רק לא ידע איזו משמעות תהיה למילים שלו כעבור חודשיים בלבד.

שבתאי משחק בקבוצה מגיל 12. גר מטרים ספורים מהמגרש. המועדון הוא חייו. "הוא השחקן היחיד שהשארתי מהמקומיים", מספר מאמנו אז, פטריסיו סייג. "אבל לא יכולתי לתת לו יותר מזה כי יש מדיניות שמעדיפה את השחקנים שהושאלו ממכבי תל אביב. עם האופי שלו הוא יכול להיות שחקן ליגה לאומית לגיטימי".

בנובמבר 2015 הוא הגיע למגרש לאימון רגיל. "באמצע האימון יצאתי לריצת ספרינט לחטוף כדור, ופתאום ראיתי שחור", מספר שבתאי. "נפלתי, ופטריסיו שלח אותי לבית החולים להיבדק. מהר מאוד הרופאים ראו שהפנים שלי צהובות ויש מחסור בדם, והחליטו שאהיה מאושפז לשבוע באסף הרופא. במהלך השבוע עשו לי אינספור בדיקות, מצלמות דרך הפה, סי.טי, ביופסיה. כל בדיקה אפשרית. ביום הרביעי הגיעה הפרופסור ואמרה לי שזה יכול להיות הכל, מצליאק עד גידול. ביום החמישי אמרו לי שיש לי שיחה ואחריה אני משתחרר הביתה. נכנסתי לחדר עם הרופאים, ואז הם אמרו שיש לי את המחלה".

הבשורה המרה היתה ששבתאי סובל מגידול נוירואנדוקריני שמקורו בלבלב עם פיזור בכבד. כשהגידול התגלה אצל שבתאי הוא היה בשלב האגרסיבי שלו. במרבית המקרים הללו, תוחלת החיים היא עד כחצי שנה בלבד. שבתאי מסביר: "אני יושב עם הרופאים והם מסבירים לי שאני חייב להילחם על חיי ולהפסיק מיידית עם הכדורגל. מסבירים לי שיש לי סוג נדיר של גידול, אבל השלב בו הוא נמצא אצלי ביחס לגיל שלי הוא מקרה נדיר ולכן הם לא יודעים איך לטפל בי".

"אמרו לי להגיע למחלקה האונקולוגית באסף הרופא. הפרופסור הרגיעה אותי ואמרה שאפשר לטפל בזה, אבל אחרי כמה דקות היא ביקשה ממני ומאמא שלי לצאת החוצה וקראה לאבא שלי ולמשפחה שלי. להם כבר אמרו את האמת והדברים היו שונים לגמרי. זו שיחה שלא סיפרו לי עליה, אלא רק לאחר תקופה. אמרו להם שיש לי סרטן מסוג נדיר שאין לו טיפול. שיש לי מספר חודשים לחיות. אמרו להם 'קחו אותו לחו"ל שיגשים דברים'".

האבא יגאל לא שוכח את הפגישה: "ראיתי שחור בעיניים. הפרופסור דיברה, אבל באיזשהו שלב לא יכולתי לשמוע. היא אומרת לנו שאין סיכוי ושתהיה הידרדרות במצב. נצטרך לטפל בו, לקלח אותו, הוא יפסיק להיות מסוגל לעשות דברים לבד בחודשים הבאים. ממש שיחה שאתה מאזין לדברים אבל לא מאמין למה שאתה שומע. נכנסתי עם הגיסים ואני זוכר שאיך שיצאנו רק דפקנו את הראש בקיר. לא רצינו להאמין למה שזה עתה שמענו, פשוט הרגשתי שאני קורס מהבשורה".

בינתיים גם בבית"ר תל אביב עודכנו בפרטים. חלק מהשחקנים שמרו עם שבתאי על קשר צמוד ובאו לבקר, כמו גם פטריסיו סייג, שסיפר השבוע: "כשאמרו לי שיש לו סרטן ואין לו כמעט סיכוי לחיות, הרגשתי אשם שלא נתתי לו לשחק. נקרע לי הלב. הגעתי הביתה עם דמעות ואמרתי לאשתי שלא הייתי בסדר איתו וזה הרג אותי".

אבל שבתאי בכלל לא חשב אז על כדורגל: "באסף הרופא ויתרו. אז הלכנו להדסה עין כרם והפרופסור שם אמר לי שיש סיכוי, אבל כשיצאתי מהחדר שוב אמרו למשפחה שלי שאין להם טיפול. המשכנו להדסה הר הצופים וגם שם אמרו שאין להם מה לעשות ויש לי מספר חודשים. ואז הגענו לרב אלימלך פירר. הוא אמר שהוא מכיר פרופסור שיכול לעזור לי - עידו וולף באיכילוב. הוא אמר לי 'תיגש אליו מיד, אני כבר אדבר איתו שיקבל אותך. אתה צריך להתחיל טיפול כימותרפי אצלו, הוא מכיר שיטות להתמודדות על הסוג הזה של המחלה'".

"הגעתי לפרופסור וולף, והוא אמר לי שיש סיכוי להחלים, אבל המצב לא פשוט. הוא אמר לנו 'תקשיבו, תגיעו כבר מחר להתחיל דחוף טיפול כימותרפי'. נגמר כדורגל, סוסים, טרקטורונים, החיים נעצרים. באותו הרגע אתה נכנס לסיוט. ילד רגיל שכל החיים פעיל ורק מתעסק בספורט מקבל דבר כזה? הכול נמחק. משם התחלנו להתחזק - תפילות, רבנים, לאיפה לא הגענו. ואז התחלנו טיפול כימותרפי. סדרות של שלושה טיפולים במשך ארבעה חודשים. כל טיפול הוא ארבעה ימים. זה מרסק. אחריו אני מגיע למצב של צמח, לוקח כמעט חודש להתאושש מהכימותרפיה והסטרואידים, עד שאני מתאושש מגיע הטיפול הבא, זה פשוט היה סיוט. הגידול אצלי היה בדרגה של 4 מתוך 4 ולכן החומרים היו יותר חזקים, הפרופסור אמר לי שאם היו מזריקים את זה לפיל הוא היה נופל. כשהתחלתי טיפולים הגידול היו בגודל של 8 ס"מ והיה חוסר אמונה ביכולת שלי להחלים. אמרו לי שינסו לעצור את המחלה ולהרדים אותה, אבל אין סיכוי שהיא תיעלם".

פרופסור וולף מסביר: "הרב פירר שולח אליי מי שהוא חושב שמתאים. בדרך כלל סוג הגידול הזה מתגלה אצל אנשים בגיל מבוגר ולא אצל צעירים, אבל אני תמיד מאמין שבצורת טיפול וכימותרפיה נכונים יכול להתרחש שינוי. זה תלוי הרבה מאוד בסבלנות של המטופל וביכולת להתמודד, כי לא מעט פעמים לאחר סדרות הטיפולים הראשונות לא רואים שינוי".

איך הגענו למצב כזה שבתי חולים מוותרים על חולה ורק הרב פירר עוזר לו?

"לא אני האיש לענות על זה, אני מתעסק במה שאני יודע לעשות ובדרך הטיפול שאנחנו נותנים והפתרונות שאנחנו מוצאים אצלנו".

סדרת הטיפולים הראשונה לא הייתה מעודדת מבחינת שבתאי: "אחרי סדרה של שלושה טיפולים לא היה שינוי. בטיפולים האלה איבדתי את כל השיער בגוף. אין זקן, אין גבות. כמו תינוק. חשבתי אז איך אני אצא החוצה מול אנשים, התביישתי. אבל לא נשברתי. אמרתי שכל החיים נלחמתי, כולל בכדורגל, אז גם הפעם לא אשבר. מזל שהייתי חייל ומשרד הביטחון היה מאחוריי, אחרת לא הייתי עומד בזה כלכלית. אמא שלי הפסיקה לעבוד וגם המשפחה נפגעה, זה לא רק כלכלית. יש לי שני אחים קטנים יותר ואמא לא הייתה בבית".

כאן שבתאי מתחיל לדמוע: "קשה לי, הכול עובר לי עכשיו בראש. כל הימים האלה ומה שזה עשה לי ולכולם. יש לאמא שלי 13 אחים, שדאגו שתמיד יהיו סביבי משפחה ואנשים ולא אהיה לבד, שלא אשבר. אפילו בבית חולים, בעזרת קשרים באיכילוב נתנו לחברים הקרובים להיכנס אליי לפעמים בחצות. היו מבריחים אותי לכמה שעות לנשום אוויר כדי שלא ארגיש לבד. אתה במקום סגור, חנוק, לא רואה שמיים ובני אדם. אמא שלי הייתה מאכילה אותי עם כפית כמו שמאכילים תינוק עם גרבר, הייתי כמו גוסס פיזית. לידי אמא חייכה, אבל כשהייתה יוצאת היא כבר הייתה בוכה".

אחרי הסדרה הראשונה הגידול נשאר באותו גודל. "איזה רגע קשה זה לקבל את הבשורה שהגידול נשאר עדיין על 8 ס"מ, זה מפרק", אומר שבתאי. "הגוף מקבל טראומה ואתה כבר מתחיל להבין שאין סיכוי. הלב רוצה להילחם, אבל הראש מתחיל לחשוב אחרת. גם הרופאים זורקים לך כל הזמן 'זה משהו נדיר', 'קשה לצאת ממנו'. זה שובר. אתה מנסה להיות חזק והגוף מקבל ניגודים עם הבשורות האלה.

בטיפול הרביעי הגודל ירד ל-6 ס"מ. בהתחלה הפרופסור אמר לי שהסבירות היא שאם זה יירד, זה יירד עד ל-6 ס"מ, וינסו להרדים אותו. המשכנו. למרות השינוי, לפני הטיפול החמישי ואולי הכי אגרסיבי הייתי כבר שבור מהטיפולים. זה כל כך קשה ומחליש שהחלטתי שאני לא רוצה יותר. שאני לא נכנס יותר. הגעתי למצב של ייאוש, אמרתי שעדיף כבר ללכת מהעולם. אני לא מסוגל לסבול את זה יותר".

וזו באמת הפעם הראשונה שנשברת?

"כן, אבל אחרי הטיפול החמישי עשינו צילום וראינו עוד שינוי, ירד ל-4 ס"מ. זה כבר נתן לי את הבום שאפשר לעשות את זה. טיפול שישי עוד 2 ס"מ ירדו והגעתי ל-2 ס"מ. מרוב התלהבות מהתוצאות הלכנו לפגישה עם הפרופסור עם סלסלת פירות".

עוד לפני הפירות, שבתאי התקשר לספר לאביו על התוצאות. האב יגאל משחזר: "עידן מתקשר אליי ואומר לי שהוא צריך להגיד לי משהו, אבל שלא אספר לאמא. באותו רגע חשבתי על הגרוע מכל. מה כבר הוא רוצה לספר לי שאסור לי להגיד לאמא שלו? הוא אומר לי שיש שינוי וחלק גדול מהגידול נעלם. באותו הרגע אני עם המונית ברמזור בתל אביב ולא מסוגל לתפקד. הלקוח במונית היה תייר, יש אור ירוק והוא אומר לי "מיסטר, גו", ואני לא יכול לזוז. הניידת ומכוניות צופרים לי מאחור ואני לא מסוגל לתפקד. כל הגוף ברעידות, על סף עילפון. פרצתי בבכי. התייר מאחור שאל מה קורה ואמרתי לו שאני מצטער, אבל אני לא יכול להמשיך לנהוג. השוטר מהניידת ירד והסתכל עליי בוכה. הוא שאל אם הוא יכול לעזור במשהו ואמרתי לו שלא. רק רציתי להיות לבד עם עצמי".

יגאל, איך הורים מתמודדים עם דבר כזה?

"אני ואמא שלו התרסקנו מההתחלה. להורה זה אפילו יותר קשה מהילד. מה שהחזיק אותנו זה אך ורק עידן, הוא מההתחלה היה אופטימי. כשהפרופסור שאל אותו בהתחלה מה יש לו, הוא ענה לו: 'אני מתערב איתך שאין לי כלום ואני עובר את זה. רוצה להתערב?', והושיט יד לפרופסור".

כאן החלה ההתאוששות של עידן: "באותו רגע אמרתי שהשמיים הם הגבול, לפני שישה חודשים הייתי עם רגל ושלושת רבעי בעולם הבא ופתאום אני יכול לחזור לכדורגל, אפשר לעכל את זה בכלל? מאז חודש מאי, כשהופסקו הטיפולים, הגידול המשיך לרדת וכעת הוא עומד על 0.6 ס"מ בלבד. במקביל, אני עושה בדיקות כל שלושה חודשים כדי לראות שההתקדמות ממשיכה".

עידן, איך חוזרים לכדורגל?

"זה ממש להתחיל מחדש, מכל הבחינות. מעבר לגוף שלא היה בפעילות פיזית ונחלש, עליתי בערך 15 קילו כי הייתי חייב את זה כדי שהמחלה לא תפגע בגוף. היו דוחפים לי סטרואידים עד שבכלל לא היה לי חשק לאכול. לפעמים אני נכנס בלילות ורואה את התמונות בימים מסוימים של הטיפולים. התחלתי חזק וחטוב, אבל היו רגעים שאתה רואה איך השמנתי ונחלשתי. גם היום אני לא מאמין שזה הייתי אני".

את המכה המשפילה מכולן, לגרסתו, קיבל שבתאי כאשר שב לבית"ר תל אביב רמלה. הוא חזר לשבועות האחרונים של העונה שעברה, ועם פתיחת האימונים ביולי נאמר לו שלא מעוניינים בו. "לאן אני אלך במצב כזה", הוא נזכר. "לא רציתי. רציתי להשתקם כאן ולהילחם על המקום שלי. יש שחקנים שבאמת היו אכפתיים והתעניינו בי, אבל בקיץ הרבה התחלפו וכאלה שהכירו אותי מהשנה שעברה הלכו. המאמן עמיר תורג'מן היה היחיד שנלחם עליי בשיניים. הוא בן אדם אכפתי וישר, ראיתי שכואב לו מה שעברתי והוא רוצה לעזור לי. עמיר אמר לי שהוא רוצה אותי ותהיה לו סבלנות אליי".

"הציעו לי בקיץ להישאר ב-1,000 שקל לחודש ולא חתמתי. ביקשתי 2,000 שקל, שיהיה ממה להתקיים, והפכתי למנודה. חודש וחצי התאמנתי בצד בנפרד מהקבוצה. אחרי זה אמרו לי שייתנו לי 1,000 שקל בחודש עד ינואר ואחרי זה שאלך. רמלה אומרים שאני שייך אליהם, וכשנכנסתי השבוע לאתר התאחדות אני בכלל לא רשום בקבוצה כי לא עברתי בבקרה. יש יותר כואב מזה? אפילו אם עמיר רוצה לתת לי דקות בגביע הטוטו או לשים אותי בסגל, אין לו אפשרות כי אני בכלל לא רשום. יום אחד כמה אנשים שם לא שמו לב שאני שומע אותם ואחד מהם אומר: "מה, הוא לא מבין שלא רוצים אותו כאן?'. אני רק בן 21, כל הקריירה לפניי. כשהייתי שלוש שנים קפטן בנוער והייתי פוטנציאל גדול כולם שם התעניינו בי, חיבקו ונישקו אותי. אז מה ביקשתי בסך הכול, הזדמנות בבית שלי? את רוב המשקל שהעליתי כבר הורדתי".

אחת הבעיות של שחקנים כמו שבתאי הוא שיתוף הפעולה עם מכבי תל אביב, שמעבירה את צעיריה להתחשלות ברמלה. "הכול השתנה", הוא אומר. "העיפו את כל הרמלאים בגלל שיתוף הפעולה עם מכבי. זו זכותה של מכבי לשיתוף פעולה מהסוג הזה, זה ביזנס, אבל במצב שלי מגיע לי לפחות להשתקם ולראות אם אני מתאים או לא. הייתי רוצה שיתייחסו אליי כבן אדם לפני הכדורגלן. אני בטוח שאם המחלה לא ניצחה אותי שום דבר לא ינצח אותי. יש שחקנים שבאים לפה לקבל דקות וללכת, ניצחונות והפסדים לא משנים להם. אני, גם כשאני לא משחק, כל הפסד של הקבוצה כואב לי. זה הבית, זה הלב ,זה הסמל".

אתה חושב שבמכבי תל אביב יודעים על הסיפור שלך?

"זה משגע אותי. את מכבי מעניין השחקנים שלה, אבל מיטש גולדהאר, ג'ורדי וכל המועדון הם אנשים עם ערכים. לא יכול להיות שהם יודעים על זה וככה נותנים לזרוק אותי. הייתי מאוד רוצה שהם יידעו, ולשמוע מה יש להם להגיד. הם חלק מכאן, יש שיתוף פעולה אז אני חלק מהם. וזה עוד יותר כואב כי אני אוהד מכבי הרבה יותר מאחרים.

"אני גדלתי בשער 11, כל החיים אוהד מכבי. כדי לעודד אותי בימים הכי קשים דאגו להביא שחקנים לבקר אותי. דור פרץ, אלברמן, מיכה, שלומי אזולאי. חלק נתנו לי חולצות, נעליים, ניסו לעודד אותי ולחזק אותי בכל דרך. הלוואי שבעקבות הראיון הזה הדברים יגיעו למכבי, משגע אותי לדעת אם הם מודעים. אני יודע שמיטש זה בן אדם של ערכים ולעזאזל הכדורגל אם אין אותם. אני רק רוצה את הכבוד שמגיע לי, אם אני לא מתאים לשחק אני אשב בחוץ, אבל תנו את ההזדמנות בבית שלי אחרי מה שעברתי. זה לא נתפס. להעיף אותי במצב הזה? תנו הזדמנות אמיתית ואני אוכיח על המגרש. אני גם אגיע להרכב"

"והכי חשוב: אני רוצה שישמעו על הסיפור לא בשביל שירחמו ויבואו להציל אותי. הייתי על סף מוות, באפילה ובחושך, אין יותר גרוע מזה. שאנשים יקראו את זה ויבינו שאפשר לעשות הכול ואסור לוותר".

"עידן בחור טוב, אני באופן איש אוהב אותו אבל אין לו מקום היום בקבוצה. הוא לא משחק ורק מגיע כדי להתאמן ולהעביר את הזמן, אז מה זה עוזר לו ולנו? הוא צריך ללכת לשחק איפשהו, אם זה בלאומית או בליגה א', לצבור דקות וניסיון ולנסות לחזור אלינו בעתיד. השנה שילמנו לו וגם בשנה שעברה כשהיה בטיפולים אנחנו שילמנו את שכרו. שוב, ליבנו איתו אבל הוא צריך לצאת החוצה לשחק, להוכיח את עצמו ואולי בעתיד יחזור אלינו. בעבר מספר שחקנים ירדו לליגה א' וחזרו אחרי התחשלות, לא יעזור לו להישאר אצלנו להשתקם אם הוא לא בתכניות ולא ישחק".