גביע ומלך: האליל של ארסנל ליאם בריידי חוגג 60

"הוא יהיה בסדר אם תתנו לו לאכול הרבה צ'יפס", אמרה אמו של הנער בן ה-15 כאשר ארסנל החתימה אותו לאקדמיה ב-1971. "אז אנחנו נקרא לו צ'יפי", השיב מיד הסקאוט הראשי. הכינוי הזה נשאר עם ליאם בריידי לנצח, ואוהדי התותחנים שהיו ברי מזל לצפות בביצועיו של צ'יפי בשנות ה-70' לא יכולים לשכוח אותו עד היום. הוא היה האליל האולטימטיבי של היציעים, גיבור של ממש, על אף שזכה בתואר אחד בלבד בשבע שנים בהרכב. פרט לגביע אנגלי אחד, ארסנל היתה קבוצת מרכז טבלה, אבל המשחק שלה היה שובה עין בזכות בריידי, האירי האלגנטי ביותר בכל הזמנים. הוא היה משתלב נהדר בקבוצה הנוכחית של ארסן ונגר, שלא מוכן להתפשר על עקרונות רק כדי לזכות בתארים. יש להם משהו משותף.

ליאם היה האח הקטן במשפחה של שבעה ילדים, בכל המובנים – לא רק הצעיר ביותר, אלא גם הצנום ביותר. שלושה מאחיו הגדולים שיחקו כבלמים בקבוצות לונדוניות, אך צ'יפי לא ניחן במבנה גוף חסון. היו שהטילו ספק ביכולתו להצליח בליגה האנגלית הנוקשה, אבל ארסנל חשבה אחרת. היא היתה נחושה לזכות בשירותיו אפילו כאשר הילד סירב לחזור מחופשת חג המולדת הראשונה במולדתו. יותר מחודש השקיעו הסקאוטים של התותחנים כדי לשנות את דעתו, וזה השתלם. הוא ערך את הופעת הבכורה בבוגרים כבר בגיל 17, והמנג'ר ברטי מי אמר לו: "בשלב ראשון תשחק רק מול קבוצות פחות חזקות פיזית".

וכך היה – היו לבריידי רק 13 משחקים ב-1973/74. אחרי עבודה מאומצת בחדר הכושר, הוא היה בשל ליטול חלק במשחקים על בסיס שבועי. אלן בול האגדי, שזכה במונדיאל ב-1966, לקח אותו תחת חסותו בצעדיו הראשונים. עם עזיבתם של מי ובול ב-1976, מצבו של בריידי אפילו השתפר. טרי ניל הצפון אירי מונה למנג'ר, ובאופן כללי היתה ארסנל קבוצה אירית מאוד – בדרך כלל היו בהרכבה שישה שחקנים מהאי הירוק. עם אחד מהם, החלוץ פרנק סטייפלטון, פיתח צ'יפי קשר כמעט טלפתי. רגלו השמאלית האדירה של בריידי ידעה למסור כדורים בדיוק של סנטימטר לכל הטווחים, וחבריו לקבוצה נהנו מהם עד הגג. השיא היה בניצחון 2:3 המיתולוגי על מנצ'סטר יונייטד בגמר הגביע ב-1979.

בריידי החל באמנות את המהלך שהוביל לשער הראשון, ואז בישל ברגלו הימנית החלשה לסטייפלטון את ה-0:2. העסק נראה גמור לקראת סיום, אבל השדים האדומים כבשו שני שערים תוך שלוש דקות כדי לשלוח את המשחק להארכה – או כך לפחות הם חשבו. בדקה ה-89 פרץ בריידי לאורך חצי מגרש, השאיר כדור נפלא לגרהאם ריקס באגף השמאלי, ואלן סנדרלנד היה במקום הנכון כדי לסיים את מסירת הרוחב ולקבוע 2:3. מבחינת אוהדי ארסנל רבים, היה זה "הגמר של בריידי".

לא לחינם נבחר בריידי לשחקן העונה ב-1978/79, ולא רק בזכות הגמר. רגעי גאונות היו רבים ומגוונים, כמו למשל השער האדיר לרשת טוטנהאם בניצחון 0:5 בווייט הארט ליין. בארסנל האמינו שמצאו סופר-סטאר לשנים ארוכות, אבל לאירי היו תוכניות אחרות. הוא הוקסם מההצלחה המסחררת של קווין קיגן בהמבורג והחליט לנסות את עצמו בבונדסליגה, שהתאימה לו יותר מבחינת סגנון וגם הציעה תנאי שכר מפתים יותר לכוכביה. בתחילת 1980 הוא הודיע על כך למועדון. באיירן יצרה קשר ראשוני, ומשפחת בריידי החלה ללמוד גרמנית לקראת ההרפתקה הגדולה. אקורד הסיום שלו בתותחנים היה דווקא החמצת הפנדל בדו קרב מול ולנסיה בגמר גביע המחזיקות.

התפנית החדה חלה בקיץ 1980. באיירן התעכבה, והאירי כלל לא הבין אם היא עדיין מעוניינת בו. במקביל, הסירו באיטליה את האיסור על החתמת זרים שהיה בתוקף במשך 14 שנה, ויובנטוס החליטה להחתים עושה משחק. השם הראשון ברשימה היה דייגו מראדונה, אבל המגעים עם ארחנטינוס ג'וניורס עלו על שרטון. השם השני היה בריידי, שהרשים מאוד את המאמן ג'ובאני טרפאטוני כאשר ארסנל הדיחה את הגברת הזקנה בחצי גמר גביע המחזיקות. כך מצא את עצמו האירי בארץ המגף בניגוד לתוכניות המוקדמות. הוא הבין את גודל הציפיות כאשר ראה אלפי אוהדים בשחור-לבן מחכים לו בשדה התעופה בטורינו, אבל היה מוכן לאתגר. החיים באיטליה מצאו חן בעיני בני הזוג, וגם השכר היה גבוה פי חמישה – בריידי הרוויח 40 אלף ליש"ט לשנה בארסנל, וקיבל כ-200 אלף ליש"ט ביובה.

החשש הראשוני היה גדול. בריידי זכר היטב כי בריטים לא מעטים, כמו דניס לאו וג'ימי גריבס, לא התאקלמו באיטליה ושבו במהרה לאי. ואולם, הוא הפתיע אפילו את עצמו והשתלב מיידית מבחינה חברתית. אופיו שבה את ליבם של האיטלקים – הם היו בהלם מוחלט כאשר האירי לחץ ידיים לכל חבריו לכל שחקני היריבה לפני משחקו הראשון. הוא היה חייכן, אדיב ומנומס, אך הקרין מנהיגות על המגרש, והפך למנהיג אמיתי. מרקו טארדלי הגדיר לימים את בריידי כמורה דרך שלו. דינו זוף וגאטאנו שיראה, הענקים השקטים של הכדורגל האיטלקי, מצאו בו נפש תאומה.

בעונתו הראשונה באיטליה, הבקיע בריידי שמונה שערים, חילק אינספור מסירות זהב והיה גורם משמעותי ביותר בזכייה באליפות שחמקה מיובנטוס בשנתיים הקודמות. גם ב-1981/82 היה תרומתו גדולה, אך לקראת סופה התחרשה דרמה אדירה. כאשר נותרו שלושה מחזורים לסיום הליגה, זימן הנשיא ג'אמפיירו בוניפרטי את בריידי למשרדו ובישר שהמועדון ייאלץ להיפרד ממנו כי הבעלים ג'אני אניילי החתים את הקשר הצרפתי מישל פלאטיני. ימים ספורים קודם לכן, רכשה יובה גם את החלוץ הפולני זביגנב בונק, ולפי החוקים באותה תקופה מותר היה לכל קבוצה לרשום שני זרים בלבד בסגל. האירי היה, לפיכך, הקורבן המיותר.

"היה לי קשה מאוד לספר על ההחלטה לליאם, והוא התחיל לבכות", סיפר לימים בוניפרטי. "זה היה לחלוטין לא צפוי, ולא הייתי מוכן לזה", אמר בריידי. על המגרש, הוא הגיב כמו ג'נטלמן. במחזור הסיום היתה זקוקה יובנטוס לניצחון בקטנזארו כדי לזכות באליפות על חשבון פיורנטינה. כאשר נשרק פנדל שנוי במחלוקת לזכותה, יכול היה בריידי הפגוע לוותר על הבעיטה, אך זה לא היה האופי שלו. בקרב האיטלקים, היו אפילו שהעריכו כי יבעט החוצה כדי לנקום על היחס כלפיו. הם לא הכירו אותו טוב מספיק. בריידי דייק, וזכה באליפות שניה ברציפות.

אחרי שהועזב, שקל צ'יפי לחזור לאנגליה, אבל אשתו העדיפה להישאר באיטליה, והצעות כלל לא חסרו. יובנטוס סירבה לשחררו לרומא כי לא רצתה לחזק את היריבה הישירה, אך שמחה להעבירו לעולה החדשה סמפדוריה. לצד טרבור פרנסיס האנגלי ורוברטו מאנצ'יני הצעיר, חווה בריידי שתי עונות נהדרות והיה אליל האוהדים בגנואה. ב-1984 הוא הסכים לעבור לאינטר, והיתה בכך עקיצה מסוימת כלפי הגברת הזקנה. "התרגשתי לשחק לעיני 90 אלף צופים בסן סירו", סיפר בריידי, אבל זו כבר היתה תקופה פחות מוצלחת. הוא לא הסתדר עם המאמן אילאריו קסטאנייר, ועזב ב-1986 אחרי עונת מתסכלת, דווקא לפני שטרפאטוני נחת על ספסל נראזורי. הבחירה בשכר הגדול שהציעה אסקולי הצנועה התבררה כטעות, האירי הסתכסך עם הנשיא השתלטן וסירב בשלב מסוים לשחק. בתום שבע שנים באיטליה, הוא היה מוכן לשוב לאי הבריטי.

באופן לא מפתיע, ציפו אוהדי ארסנל שהכוכב יסגור מעגל בהייבורי. הבלם האירי דייויד או'לירי, חברו הקרוב של בריידי שעדיין לבש את מדי התותחנים, הצהיר: "אין לי ספק שנרוויח מכך מאוד. הוא המוסר הכי טוב שיש". ואולם, צ'יפי החליט אחרת. הוא חתם דווקא בווסטהאם, וסיים את הקריירה בחלוף שלוש שנים עם השער המופלא הזה במשחק הפרישה מול וולבס.

אוהדי הדור הצעיר מכירים את בריידי קצת פחות, בין היתר כי הוא לא זכה לככב בטורנירים הגדולים במדי אירלנד. הוא כבש את השער היחיד בניצחון 0:1 על צרפת במוקדמות מונדיאל 78', אותו מחשיבים האירים לאחד הגדולים בתולדות הנבחרת, אך טעויות שיפוט במשחק בבולגריה מנעו העפלה, והצרפתים חגגו. גם את הכרטיס למונדיאל 82' הפסידו האירים לצרפת על חודו של הפרש שערים, ובדיעבד, כאשר התברר שפלאטיני העיף אותו מיובנטוס, זה היה צורם אפילו יותר. השפעתו של בריידי פחתה בעידן המאמן האנגלי ג'קי צ'רלטון שהתבסס על כדורים ארוכים וסלד משחקנים טכניים כמוהו, אך את הנסיעה ליורו 88' החמיץ צ'יפי מסיבה אחרת – פציעה קשה בברכו. הוא פרש מהנבחרת בתסכול, וכאשר רצה לשוב אליה בתום העפלה למונדיאל 90', בחר צ'רלטון להשפיל אותו. הוא החליף אותו במהלך המחצית הראשונה במשחק ידידות לפני הטורניר וניפה אותו מהסגל הסופי. "רציתי להבהיר לקהל שאנדי טאונסנד טוב יותר", הסביר הבוס.

אז חוויות רבות נמנעו ממנו, אך מי שזכה לצפות בסגנונו האמנותי של בריידי יודע שהוא היה אחד הגדולים בדורו. בשבת הוא חוגג את יום הולדתו ה-60, ולכן זה העיתוי הנכון לספר על פועלו. ארסנל, שתארח את לסטר במשחק קריטי לגבי סיכוייה לזכות באליפות, תרצה להעניק לו מתנה הולמת לא רק כי הוא כוכב עבר אגדי, אלא גם כי בריידי עמד במשך שני עשורים בראש האקדמיה וגידל עשרות חניכים, ביניהם אשלי קול, ססק פברגאס, ג'ק ווילשר. בנוסף, יוצאת גם יובנטוס למשחק עונה נגד נאפולי, שנאבקה איתה על התואר עד הסוף המר ב-1981. בקיצור, יהיה זה סוף שבוע מרגש ומסקרן עבור בריידי. המון מזל טוב!